כמה פעמים נזכיר שהרע שולט בעולם נכון: הרוב רוצים טוב, אבל הם נכנעים למיעוטים. אלישיה קיז התיישבה לפסנתר לשאת תפילה לטוב. הפופ מאפשר המנונים שפונים לכל בנוסח "אנחנו העולם. ישראל נמנית על המקומות שאלישה מסמנת לשליליות בעולמנו. בנוסף לעזה, לשיקגו ולניגריה. הזמרת
בקומוניקט שנשלח עם האלבום מדברים על סגיב כהן, "הדור החדש", שקיבל את הלפיד מדקלון, נציג הדור הישן. מה רצו לומר? שסגיב כהן הוא ממשיכו של דקלון מבחינת סגנון וז'אנר? אני מסופק אם סגיב כהן היה חותם על זה, אבל הוא העדיף
"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" מה היינו עושים בלי "שיר השירים", ספר האהבה. כוחה של האהבה כה גדול, שהיא עלולה להיות הרסנית – "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה"להקת "איבי הנחל"
הזקנה יפה לרוקרים. אחרי ההוצאה המחודשת של אלבומי לד זפלין, רוברט פלנט פותח עוד דף חדש. בספטמבר יצא אלבום. הנה סנונית ראשונה. נו, טוב אל תדרשו ממנו להישמע סולן לד זפלין של פעם. והדרת פני רוקר, שקולו אינו כתמול שלשום.
קול גבוה שמתכוון. עידו רצון ברגעים של התעלות. שיר של שכנוע עצמי שמעיד על ניסיון לייצר חוסן נפשי מפני משברים. רצון שר על עולם שמסתובב בתוכו שמנסה "לא להישבר/ לא להיפגע" על ציר תנועה שבין אושר, תקווה ואכזבה. המרשם –
מי אמר שמקום ראשון בתחרות ריאליטי מוסיקה מבטיחה אוויר פסגות. הריאליטי מתעתע. אבל בשוך הסערה, מתבהרת המציאות האמיתית, וגם הכוכבים האמיתיים. קחו את אלה הנדרסון. לפני שנתיים היא הייתה בת 16 בלבד, לקחה רק מקום 6 באקס פקטור עונה 9
לפי הטקסט, דרור משען לחוץ. החיים בתוך עצמו לא פשוטים. מרגיש מבוך, מפוחד, חש חום, עיוורון. כאילו זה לא הוא. בחיים, כמו שאומרים, זה מצב שדורש מרשם. הכימיה מסדרת את המוח. בשיר פונים לזמן או לאלוהים. האם זמן=אלוהים? מבחינתו של
מירי מסיקה נוסקת. מטפסת לשיאי הרגש. היא שרה על אנומליה. חיים-לא-חיים. מצד אחד חיילים נופלים, ומנגד – השקרים של הפוליטיקאים, שלא באמת מונעים את האסון. על רקע זה קיים הרצון להגיע לנורמאליות ("אולי יצמח בי כוח מכל מה שעצוב") המשימה:
חוכמת חיים נוסח מאיר אריאל: אתה רוצה לעשות דאווין על מישהי. שחק אותה cool. אל תתאמץ. תעשה כאילו אתה בכלל לא שם. ואז זה יקרה: היא תגיח כאילו מעצמה עולה – "כנערה מרחצה לילית/ במים רדומים/ לפי דפיקות הלב שלך".
ניגונו של הים השקט מלנכולי, טעון מתח דק, הגיטרות החשמליות משתתפות בזעקתו-צערו. המוסיקה ממחישה את מה שמתחת לפני השטח. עוטפת בקדרותה. בתוך השגרה הוא מספר עליה – רואה אותו ולא אכפת לה, והכי כואב – שזה אמיתי. גבע אלון בעברית
רק שלא ישכח אותה במכונית, כשמתרחשת השריפה. כוס מים לא תכבה. מכל מקום: מסוכן לנעול את כל הדלתות. ועוד הצעה: בשביל לקרוע את העיר, עדיף איזו מכונית גדולה. לא מכונית קטנה. לפחות שהפריכה תהיה במרצדס. בשביל הדאווין אתה לא יכול
הצלילים כמו העטיפה – שחור לבן. ככה לא שרים היום. רוחמה רז נשארה שם, בשנים ההן. מה רע? תשאלו. רוחמה רז שרה את עצמה. לא רק מתרפקת על הימים, היא אף משדרת את צליליהם. עד כאן הכל הגיוני. הנקודה הקריטית היא
המנון שמושר לשון רבים מול יחיד. משאלת לב שמבטאת הכמיהה לדברים טובים: "אנחנו בלילות נדע לשאת יותר עצבות רכה, נרוץ מתוך עצמנו אל שדות ילדות" מול היחיד בלשון הווה – "אני כמעט כבר מת מאהבה". ברקע ההנחה היא ש"אלהים מקשיב
קאבר נועד לעיתים לגאול-לחשוף שיר שגורלו נגזר– מצולות השכחה. שלפתי את אלבומו של ארז הלוי – "הלילה" כדי למצוא בתחתית הרשימה את השיר הזה. בים המוסיקה – צריכים לעיתים סיבה כדי להיאחז באי בודד קטן. ארז הלוי שר על מהות
עמיר בניון מרגיע: "בן תמותה אל תפחד … כי זה אצלך הכל בתוך הראש". טקסט קצר וקומפקטי שזורם בכיוון אחד: על האדם לא לבזבז אנרגיות על פחדים ו"חפירות", כי "הכל בראש". מחקרים הוכיחו, כי כאשר האדם יכיר בכוח של המחשבות
מגרדים כל חומר של אריק איינשטיין ז"ל. השיר הזה אמור היה להיות דואט בינו ובין מיכה שטרית. אריק הקליט סקיצה בשנת 2000 באולפנו של יזהר אשדות. דואט לא יצא מזה. הסקיצה הגיעה עד אולפני "תשע סטודיו" השנה. לקראת מופע ההוקרה
המוסיקאי הישראלי החדש מזמין את הזמרת ההודית לשיר שיר עתיק נושן, ושניהם יוצאים לחפלה ערבית-בלקנית. מהשושנים הנושנות של אורלנד את זעירא נולדו שושנים חדשות ע"י תזמורת בת 15 נגנים שמתנסה בשעטנזים מפולפלים, המכוונים למשבצת מוסיקת העולם הגדול. שבעים שנה עברו
כסף לא קונה אהבה? ואללה. איך לא ידענו? בעז שרעבי מתכוון לזה. בואו נשתחרר לרגע מציניות, נהיה אופטימיים לרגע יחד איתו? הא? הידעתם שעושים טעויות בחיים? – עושים. לא נורא. הידעתם שאפשר לתקן? – אפשר. ואתם יודעים מה? יש גם הפי
אחרי "תמימה", הסינגל הקודם, מתעטפת שירן אלעד בשקט בגעגועיה לאהבה. מילים של הרבה רגש. על הכאב שבחסר האהוב מכסה הרבה שקט. "עם השקט נעלמת" וגם "רק בשקט מתעטפת". ויש בשיר "לב שנשרף", "גוף עייף". מערבולת של תחושות טראומה בכתיבה מעט שבלונית
שיר רוק שנפתח באקורדיון? צחקתם עלינו? אבל כל השיר הזה נשמע כמו משהו שלא שמעתם. אפילו לא Mumford and Sons, אם מדברים על חיבורים בין פולק לרוק. גם הקול הגרוני העמוק הזה. הקצב השבטי. מישהו הגדיר – rock-tribal. הנתונים מוחצים:
אורן דה-גרציה כורך סיפור יחסים של לילה אחד עם גורל אנשים צעירים שלא יחזרו הביתה מהמלחמה וגם עם עולם מתאבד-מתמוטט. כותב השיר עמס על מבצעו נרטיב שמגיע עד למשפט "ובבוקר היא ידעה עד כמה הייתה צמאה / למין לילה שכזה
לא שכחנו אותה. מה הם שנתיים (מאז Love Is) בתוך הזמן הגדול. דניאלה ספקטור שרה על הזמן הגדול, למעשה – על השכחה כחולשת חיים מצערת. הכשל לעצור בנקודה מסוימת להיאחז באירוע מכונן. להיות בו שוב. לחוות סיטואציות כפי שהיו בעת
הכל הולך. יש כאן רומן מוסיקלי, אלא אם כן לא מגלים לנו יותר. מי היה מאמין ששידוך כזה אפשרי. הוא בן 88. היא נולדה ב-1986. ליידי גאגא מתה על ג'אז, גם על טוני בנט. גאגא הייתה בניו זילנד כשהרימה טלפון
שיר על מידותיה. בול. כל כך תפור שאין בו שום הפתעות. זו היא. הרגש שרץ לפניה. אבל לא קונפקציה. לא שיר ממפעל שמייצר עבורה. שמעון בוסקילה אינו מהסוג שדופק כרטיס. נעם חורב יודע למי הוא עמל. הטקסט הדרמטי-כביכול: "באהבה הזאת
שני עלים נידפים ברוח נפגשים, מחזרים על הפתחים. התחושות דומות. הייאוש המכרסם. בכל זאת יש הבדל. "אבל אני חייב להיות חזק", "רוב הזמן אני עסוק בלהשגיח על עצמי". ההבדל בין חיים על הקצה ובין הנפילה לתהום. שרון הולצמן שר את
זה כמעט בלוז. זה לא ממש בלוז. הקול העמוק בן שמונים שנה, רוצה לעשות בלוז, כי עולמנו מלא בלוז. מה שהוא ראה, מה שהוא חושב, מה שהוא מרגיש, המסקנה שהוא מגיע אליה: "אין אלוהים בגן העדן / אין גיהינום מתחת
המילים "איך אני מעז לפחד" – יש בהן מן הבחירה, כאילו יש לו אפשרות לא לפחד. למעשה – אשליה של בחירה, כי תחושת הפחד אינה שואלת אותו אם הוא מוכן לבחור בה. היא אינה רציונאלית. למרות ניסיונו הרב בחיים, למרות זוגתו
"מסתובב"? פרומו לדה-וויס? במלחמות הרייטינג – הכל הרי מותר. הפעם אביב גפן מסתובב במסגרת חיפוש עצמי. מי שדלת ליבו סגורה מעמת עצמו מול המסביב: מי שאיתו, העולם (שחוגג מול השקט שלו) נשאר עם עצמו בתחושה שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה.
הסינגל מתוך האי.פי – TRXYE של טרוי סיוון, היוצר-זמר האוסטרלי רץ כבר למרחקים ארוכים. 55 מדינות מחזרות. יוטיוב לוהט. מי הסיוון הזה? צעיר (19) שנולד בדרום אפריקה וגדל באוסטרליה, כבר כוכב קולנוע (X-Men Origins: Wolverine.) הוא עלה על השיטה הנפוצה לקדם
ונפתח בפינת הלשון. מודה: יש לי חולשה לשפה העברית, ושגיאה עלולה לחרב לי שיר שלם. טל שגב שר "הכל נראה" (קמץ) בלשון עבר במקום – "הכל נִרְאֶה" בזמן הווה, בהתאם לכוונת השיר. מי שחפצה נפשו לכתוב שירים, פזמונים ולפרסמם ברבים
