![גאיידה מעלומ](https://yosmusic.com/wp-content/uploads/2022/06/371167.jpg)
גאיידה מעלומ
גאיידה משחקת אותה פרחה שמחשיבה את עצמה גברת, בוחרת את הבחור הבא שלה לפי דרישות מחמירות. הוא לא ימצא כמוה עוד מליון שנה, אחת כמוה לא מחפשת בקטנה. איך בכל זאת ישבה את ליבה? כותבי השיר לגאיידה, הסתפקו ב –
גאיידה משחקת אותה פרחה שמחשיבה את עצמה גברת, בוחרת את הבחור הבא שלה לפי דרישות מחמירות. הוא לא ימצא כמוה עוד מליון שנה, אחת כמוה לא מחפשת בקטנה. איך בכל זאת ישבה את ליבה? כותבי השיר לגאיידה, הסתפקו ב –
סיטואציה שכיחה, כמעט קלישאה על סיפור יחסי בינו –בינה. בית-תקווה-הבטחות-אכזבה. בהתחלה-הכל יש. בסוף – הכל אין. דודו טסה מטעין את הסיפור בתחושות הביאוס העמוקות. הנרטיב מסופר בהיר וחד, מה שהיה, מה שהבטיחו, מה ששכחו. מסקנות. המונולוג המדוכדך מגיע מעצמותיו. מסופר בהדרגה.
אולי עדן בן זקן המתהדרת ב"זמרת העשור" תסביר מה גרם לה לעשות שימוש כל כך תכוף ב – what the fuck בשיר הזה? נראה לכם שיש לה תובנה בעניין? אני אומר: אין לה – כי גם בשיר השימוש בביטוי הוא
אומרים על אהבות נעורים שהם יותר שחור-לבן מיחסים בוגרים: או שהכל נהדר ונורא נהנים כל הזמן, או מפחי נפש תהומיים. יש מחקר שאומר שאצל בנות בגיל הנעורים,יש זיקה בין קשרים מזדמנים, בעיקר מין מזדמן, לבין דיכאון, דימוי עצמי נמוך ובריאות
אנחנו נעים בין התחושה שיש לנו זמן אינסופי ושליטה מלאה על חיינו לבין תחושה שאנחנו אפילו לא יודעים מי אנחנו או מה יקרה איתנו בשעה הבאה שלא תחזור. ענבל סמדר דחסה את כל מה שבראשה לשיר: היחס לזמן, לשינויים שהוא
תוגת שירתה עשתה את עורי חידודין. רבקה זהר שרה את תחושת הלעתיד לבוא, שאחרי לכתנו. השיר מנוסח לא מדויק: "אם נלך" מצב של ברירת מחדל, כשברור, שאין קיים כאן תנאי, והניסוח צריך להיות – "כשנלך". מחשבות על המוות עוברות בראש של
מפח הנפש של המתוסכל-מתקרבן-קנאי, מהסוג השכיח והנדוש, מוביל את וידוי ההתבכיינות לנתיב דאנס נגיש . יוצרי הפופ החדשים משרבטים פגיעות בטקסטים קלושים, תוך כדי נסיון להריצם על מנגינות קלילות מגובות במקצבי אמצע העולים על נתיבי אוטוסטרדה. "אני שיחות לנשמה/ והם
התחלתי ברמיקס. חזרתי לשיר. עמית שאולי זוכת דה וויס, היא היום חומר ביד היוצר. ינון יהל ששותף ללחן, להפקה ולרמיקס, משתמש בה למעבדת ה – EDM שלו. "תשאיר לי את הלב על וי כחול" היא מבקשת ממי שבעיניה הוא "זייפן
אז מה רוצה נתן גושן להגיד בסופו של שיר? שהאנדרולומוסיה הפיזית והמנטלית נמשכת? בשביל האמירה הזו לא צריכים שיר. צופים בחדשות, קוראים כותרות. מחכים למשיח, לישועה? כבר אמרו את הדברים לפניו. גושן מדלג על אמירה. "בלאגן" הוא מושג בנלי, אקראי,
השיר הזה מגיע מלווה בהודעה – "אודיה בדרך למופע ענק באמפי קיסריה". מישהו מוכן להסביר? מה מביא זמרת צעירה עם שני להיטים ל"מופע ענק בקיסריה?" הסבירו ונמקו. כנראה, אינני מעודכן מספיק, או שאינני מבין שאני חי בעידן בו כל "תגלית"
לרגע חשבתי – נולד כאן מוסיקאי בסגנון פלמנקו ספרדי. אחרי הכל, אנחנו מושפעים בני מושפעים. מצד שני: לעיתם מקילים על החיים בבחירת לחנים של יוצרים לא ישראלים (יוצרים יוונים חוגגים בז'אנר הים תיכוני) . הצצה לשמו של המלחין הבהירה: המוסיקה
אילן דמרי מבכה אהבה שנגוזה. התחלה שהנצה וסוף שאיכזב. "התחלנו לרקוד שנינו שווים/אני אחרייך סופר צעדים/ הרגליים כבדות היד שלך קרה/ נשארתי לבד על רצפה רטובה". המוסיקה נשמעת כשרטוט של תחושה. הקול הדואב, מתייסר-משתוקק, האווירה החורפית. לא ניכנס לניתוחים מוסיקולוגיים.
עוד נתגעגע לדור המזוין של אביב גפן ב"עכשיו מעונן" – זה המבולבל מבית מגעיל ומפחיד – מול הדור ש"כבול באזיקים" של ים רפאלי. כמעט 30 שנה מאז, יוצא דו"ח על הדור הצעיר של ימינו. תעבירו את הטקסט, תערכו משאל. כולם
למיכאל גריילסאמר עצוב נורא, אז הוא מנסה לספר סיפור על "חוקר עצבות" או "שרלוק של הכאבים". הבחירה ב"שרלוק" כמטפורה לא מוצלחת. שרלוק הולמס לפי סדרת ספרים היה בלש פרטי וסוכן חשאי שסייע למשטרה ולסקוטלנד יארד לפתור תעלומות ומקרי רצח. הבחירה
מה כל כך יפה בסדקים שבלב? לרגעים היה מאושר כמו כולם (כולם מאושרים?!), אבל אז.. הדכאון שבלילות, ואין כמו ההתמכרות לכאב "בשביל לחיות". הייתי אומר מיד: אל תנסו בבית. הרעיון שסבל טוב ליוצר הוא הגיג קלישאתי מופרך עד סתמי. האם
יש מצב שנתחיל להתבלבל בין האחים. גל הופך אט אט לעומר. הטון, הצבע הקולי, גם המוסיקה. שרבטו לו שיר, ומי שישאל מהי ערימת השטויות – לא אתעמת איתו. אמצע תל אביב אין שקל למונית, אז היא מציעה לו להמריא על
זיכרונות, סדקים, שתיקות. פחדים. המילים נועדו לייצר דרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים אותה (את הדרמה) על אוטוסטראדת פופ נוחה וקולחת, טון תחושתי שנע על פס קול קצבי משדרג. המטרה היא לזכך את הפחד והמצוקה בצלילים
בעידן שכל יוצר שלישי מוציא שיר, שאיתו הוא רץ לקבל עזרה נפשית, ילון לוי צריך לעבור תחקיר (יכול להיות פסיכולוגי) על האופטימיות הנאיבית שלו. אם השיר הזה היה תרופה אמיתית למצוקות הנפש – היו עומדים אצלו בתור במקום לפסיכולוג. אלא
דוד לביא הוא יותר מזמר. הוא פרשן נפלא. אמן בוגר. הוא בתוך השיר, לא אחריו, לא לפניו, החצנה רגשית שמגיעה משילוב של הפנמה רציונאלית ואמוציונאלית. הגוונים בקול, העליות והירידות בטונים, הפלצט, התחושתיות המבוקרת לוקחים את השיר של רונה קינן למחוז
איך נכנסה ה"צרפתיה" הפרועה הקטנה הזו לחיינו. עכשיו ריף כהן כבר בדרך לחמם לרד הוט צ'ילי פפרז. מה הקשר? אבל מה שעובד – עובד. משועשעת, נחמדה, מצועצעת, מוכרת משהו קוסמופוליטי נאיבי על השכונה שלה. יש כאן חאפלה קטנה, המוסיקה העממית המרקידה
בעבר מלחינים אתגרו עצמם לחבר מוסיקה לטקסטים כאלה, שלא נכתבו להלחנה. קראו להם – "שירי משוררים", והם נכנסו למשבצת ההפקות המיוחדות של גלי צה"ל. אם יש שיר שמזוהה עם ההרמוניות המיוחדות של הדודאים – זה השיר הזה של יהודה עמיחי:
מיכה שטרית בחר לשירו תופעה אקלימית הנקראת "אל ניניו" (בספרדית "הילד") שעיקרה התחממות חריגה של מי מזרח האוקיינוס השקט המשווני, הגורמת לשינויי מזג אוויר קיצוניים באגן האוקיינוס ובמקומות אחרים בעולם. משך התופעה הוא כחודש אולם אחת לכמה שנים, באופן לא
שורשים, רבותי, שורשים. אני שומע את דודו טסה ונזכר, כי ערבית היא השפה הרשמית השנייה בארצנו, אבל תראו לי נער ונערה עבריה שיודעים ערבית על בוריה. לכן, אני מסיר את הכובע בהתרגשות למשמע כל ניסיון של ישראלי להזליף מעט תרבות
ההרגשה שאנחנו לא בסדר אחרי ריב – היא הדבר הקשה לנו ביותר. כדי להקל אנחנו מנסים היפוך תודעה. בדרך כלל מחפשים את האשם לא בנו, לפעמים נלחמים בחירוף נפש כזה להוכיח שאנחנו צודקים, והצד שכנגד טועה. על קדושת הדגל הזה
מה הולך בפופ הלטיני? ממש כלום. ממחזרים נוסחאות רגאטון על טקסטים חרמנים. הניקי ג'אם הזה זקוק לגוף שלה, לא לנשמה: My favorite fuck, huh/ The baby that I need/ Why don't you come here now?/ I don't want to end
שנצייד את החסידים המרקדים של ר' נחמן בשיר הזה? לא זוכר שליאור נרקיס הביע תמיכה בהם, אבל השיר מגיע ממש בזמן לקראת היציאה ההמונית לאומן. "ברוך השם אני נושם" הוא אחד ההמנונים הנפוצים של החסידים הפוצחים בריקודים ברחובות ישראל על
איך לפרשן את השיר? אידיאלזציה של יחסים. לחייך כל החיים, בית, גינה לילדים. אושר. יש מצב? יובל דיין באמצעות אבי אוחיון נמצאת בספירה הזו. אידיאליזציה של יחסים עשויה לשמש כהגנה הנובעת מהתרוממות רוח או מפנטזיה: "אני יודעת שיש מלאכים בעולם",
קחו את השיר לנסיעת לילה. הסינגל השלישי של "לני", להקת האלט-רוק מלוס אנג'לס לקראת האלבום Mama's Boy, שיצא באוקוטובר 2020. זה הולך ככה: כמו מים במדבר / שבלתי ניתן למצוא אבל מצאת אותי כשהייתי שבור / החזרת אותי שוב, נתת
לדני שושן, לשעבר הנסיכים, האריות, הצ'רצ'ילים יש סיבה להביט אחורה, כנראה לא בזעם, ולכתוב את ההסטוריה שלו. הרוח שנושבת מהעבר מייצרת תרוממות מחודשת. We are risin' up, הוא שר בקצב רוק אולד סקול, סוג של התמחות מושרשת. דני שושן מעולם
מיסטיקנים סינים לקראת החגים? אולי מפני שאין כבר במי להאמין, והימים הנוראים הם הזמן לברר מה צפוי לנו בשמיים. שלמה ארצי חשב פחות "מיסטיקנים" ויותר על "החיים" – זוגיות של הווה מול זיכרונות העבר בהיבט נוסטלגי. עכשיו: "אנחנו חיים את