יוסמיוסיק

הצלילים כמו העטיפה – שחור לבן. ככה לא שרים היום. רוחמה רז נשארה שם, בשנים ההן. מה רע? תשאלו. רוחמה רז שרה את עצמה. לא רק מתרפקת על הימים, היא אף משדרת את צליליהם. עד כאן הכל הגיוני. הנקודה הקריטית היא

המנון שמושר לשון רבים מול יחיד. משאלת לב שמבטאת הכמיהה לדברים טובים: "אנחנו בלילות נדע לשאת יותר עצבות רכה, נרוץ מתוך עצמנו אל שדות ילדות" מול היחיד בלשון הווה – "אני כמעט כבר מת מאהבה". ברקע ההנחה היא ש"אלהים מקשיב

בקומוניקטים שחולקו במסיבת העיתונאים לקראת פסטיבל ישראל 2014 מצאנו את הפסקה הזו: "פסטיבל ישראל מזמין את הקהל למופע שבחסותו – הפקת ענק – ערב מיוחד של געגוע לאריק איינשטיין". השבוע במסיבת העיתונאים לקראת המופע – לא השתתף אף נציג של

גפן מסתובב בשיר על חיפוש עצמי ומצרף לדואט את המוסיקאי האהוב עליו – כזמר לדואט קרא עוד

המוסיקאי הישראלי החדש מזמין את הזמרת ההודית לשיר שיר עתיק נושן, ושניהם יוצאים לחפלה ערבית-בלקנית. מהשושנים הנושנות של אורלנד את זעירא נולדו שושנים חדשות ע"י תזמורת בת 15 נגנים שמתנסה בשעטנזים מפולפלים, המכוונים למשבצת מוסיקת העולם הגדול. שבעים שנה עברו

כסף לא קונה אהבה? ואללה. איך לא ידענו? בעז שרעבי מתכוון לזה. בואו נשתחרר לרגע מציניות, נהיה אופטימיים לרגע יחד איתו? הא? הידעתם שעושים טעויות בחיים? – עושים. לא נורא. הידעתם שאפשר לתקן? – אפשר. ואתם יודעים מה? יש גם הפי

אחרי "תמימה", הסינגל הקודם, מתעטפת שירן אלעד בשקט בגעגועיה לאהבה. מילים של הרבה רגש. על הכאב שבחסר האהוב מכסה הרבה שקט. "עם השקט נעלמת" וגם "רק בשקט מתעטפת". ויש בשיר "לב שנשרף", "גוף עייף". מערבולת של תחושות טראומה בכתיבה מעט שבלונית

כשהיא תבוא אליו פתאום, הוא ילך על שביל זהב, תיכנס אליו ללב שהתכווץ עם הזמן. עכשיו הזמן לתפור בגדים לערב חג. עינן פרל שר את השיר בכנות וברכות יפה, הקצב והקולות המלווים הופכים את השיר מעין המנון. הד געגועים עולה

לא שכחנו אותה. מה הם שנתיים (מאז Love Is) בתוך הזמן הגדול. דניאלה ספקטור שרה על הזמן הגדול, למעשה – על השכחה כחולשת חיים מצערת. הכשל לעצור בנקודה מסוימת להיאחז באירוע מכונן. להיות בו שוב. לחוות סיטואציות כפי שהיו בעת

שיר על מידותיה. בול. כל כך תפור שאין בו שום הפתעות. זו היא. הרגש שרץ לפניה. אבל לא קונפקציה. לא שיר ממפעל שמייצר עבורה. שמעון בוסקילה אינו מהסוג שדופק כרטיס. נעם חורב יודע למי הוא עמל. הטקסט הדרמטי-כביכול: "באהבה הזאת

שני עלים נידפים ברוח נפגשים, מחזרים על הפתחים. התחושות דומות. הייאוש המכרסם. בכל זאת יש הבדל. "אבל אני חייב להיות חזק", "רוב הזמן אני עסוק בלהשגיח על עצמי". ההבדל בין חיים על הקצה ובין הנפילה לתהום. שרון הולצמן שר את

המילים "איך אני מעז לפחד" – יש בהן מן הבחירה, כאילו יש לו אפשרות לא לפחד. למעשה – אשליה של בחירה, כי תחושת הפחד אינה שואלת אותו אם הוא מוכן לבחור בה. היא אינה רציונאלית. למרות ניסיונו הרב בחיים, למרות זוגתו

"מסתובב"? פרומו לדה-וויס? במלחמות הרייטינג – הכל הרי מותר. הפעם אביב גפן מסתובב במסגרת חיפוש עצמי. מי שדלת ליבו סגורה מעמת עצמו מול המסביב: מי שאיתו, העולם (שחוגג מול השקט שלו) נשאר עם עצמו בתחושה שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה.

ונפתח בפינת הלשון. מודה: יש לי חולשה לשפה העברית, ושגיאה עלולה לחרב לי שיר שלם. טל שגב שר "הכל נראה" (קמץ) בלשון עבר במקום – "הכל נִרְאֶה" בזמן הווה, בהתאם לכוונת השיר. מי שחפצה נפשו לכתוב שירים, פזמונים ולפרסמם ברבים

מה יום מיומיים? מה הביא את צביה אהרוני להחליט שזה הזמן "לקחת אוויר, לברך על מה שיש, לפקוח עיניים, לקחת נשימה". מה הסיבה "שזה רועד, שזה צורם". מהו ה"זה" הזה? אין תשובות בשיר, אבל אולי כדאי לגלות אותן בתשעת השירים