סינגלים חדשים

אופטימיות אינה מילה גסה. יש שמאמינים כי אסור להתלונן, גם אם הפרנסה על הפנים, חבר בצרה, הלכה המכונית, התקלקל המקרר. עובד (ההוא מ"ברווזים ברווזים בואו הביתה", הגימיק המיותר- יענו מצחיק מלפני 20 שנה) מתעקש: לא נורא, הכל בא מאהבה. בשביל

זה יהיה השיר הבא לאודישנים בכוכב נולד?   למה אני אומר את זה? כי זה סוג השירים שהרגש רץ לפניך. הלילה מאיר, הרחובות דוממים והיא שואלת למה הכאב לא עוזב את שניהם.  סוג של טקסט שבדרך כלל נוטה למניפולציה על כאב.

היא צועדת בתוך מבוך של אלפי מסדרונות לבנים ובוהקים, עמוסים דלתות שחורות…. ומאחורי הדלתות חשה צרות… אסנת – ההיית או חלמת חלום? ניסיתי להבין מהשיר מה בדיוק המצוקה. מה זה "צעד אחר צעד אחרי שנים של שתיקה" רב המסתורין על

שמעון בוסקילה הוא אחד היקירים של מה שנקרא "הז'אנר הים-תיכוני". מלודיסט אדיר, מסלסל בחסד. אבל גם הוא לא ממש דואג לרמת האמינות של החומרים שהוא בוחר. קחו את הקיטש הזה שסיפק לו יוסי גיספן. האוהב יפזר לה זר שושנים אדומות,

 רעיון יפה לעורר לחיים את הלהיט הותיק של יוסי אלפנט ז"ל. זילברשטיין עושה את זה בדינסוס פאנקי קל וחביב, שמוציא את המקור האלפנטי ההזוי משהו לאיוורור. אני לא נגד משבים מרעננים ביום קיץ חם, והגרסה באמת מחזירה אל שיר שקבע

אריק שר את תפילת הלב המתאהב. גם אם זה כבר מאוחר וגם אם הזמן עובר, שתזכור שיש לה מקום אצלו, אפילו אם היא ראתה את הסוף. עדיין ריחות גופה משכרים אותו. צליל צנוע של גיטרה אקוסטית. ליווי שלל מיתרים. מדבר

הנבחרת של כוכב נולד סגורה? אבל ברצינות: כמעט ששכחתי שאפשר לכתוב מלודיה יפה בפשטותה. את עילי בוטנר אני מכיר כגיטריסט נהדר, מלווה מופלא, אבל עד השיר הזה כמעט לא הייתי מודע לרגישות שלו כמלחין. והנה השיתוף הזה עם רן דנקר,

"לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה/ אבל יודעת משהו על העולם הזה"   אחרי שריטה עשתה מזה דרמה גדולה, וכולנו שאלנו – האם לכך התכוון המשורר, בא דורון שפר ומנסה להפוך את זה ליותר מונולוג אישי תיאטרלי, כשהוא

יש משהו קצת אחר, אפילו ראשוני כזה באיך שאפרת גוש שרה את השיר הזה. היא מנסה לגעת בחוויה הזו של להגיע/לגעת בספירות אחרות. "כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך". "ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור", "ורציתי לעלות גבוה לראות

הייתי ממליץ עליהם לחמם את המופע של מתיסיהו. רגאיי הולך עם חסידי בקלילות בלתי נסבלת. "אין יאוש בעולם יה בה בה בה", שרים הלויכטר ושות' .  "יש ערפל בתוך גני שמסתיר לי את האור, אך קרן שמש בחלוני אני פורש

הקול הגבוה הזה שנשמע לי תחילה זמרת – קורא לצלול ליום סגול, לצאת מהחשכה, לפשוט את הפחד מהגוף. השיר מתחיל רוק מידטמפו, קול לחוץ-צעקני  מדי לטעמי, מנסה להתגבר על גיטרות רוקיסטיות. מנסה. הטקסט עוסק בביאוסים הרגילים של אנשים שמחפשים לעצמם

צריך כוח בחיים להמשיך, וכשצועקים את זה – משתחררים. יש תחושה שזה מה שרצתה להשיג הזמרת. הילה הלוי בטח הייתה רוצה להגיע למעמד סולנית "היהודים", רק שיהיה לה הכוח לזה. בינתיים, זה לא. לעצם העניין, הביצוע לשיר מתחלק לשני חלקים

 כל הקלישאות, הדימויים והפסוקים הכי באנאליים על ירושלים התכנסו לשיר של יוניפילו, שהוא למעשה שיר הלל לעיר הקדושה בהיפ הופ. האופנה מחייבת לעשות משהו עכשווי, הגם שהלחן הוא "חסידי". המוטו: יש להעלות את ירושלים (שהיא מאורתם של יוניפלו) על ראש

בדפי היחצנות מציינים כי "ההשפעות המוסיקליות שספג בבית אמו ריימונד אבסקסיס, מלכת הזמר המרוקאי (ואללה,  היא המלכה של הזמר המרוקאי?) הביאו לשיריו תבלון של מוסיקה צפון אפריקאית המשולב ברוקנ'רול מערבי". הפכתי את הדיסק והפכתי ואת התבלון לא מצאתי. אבל מה

נתחיל בצפירת הרגעה: יפה ירקוני סומפלה לשיר הזה, למי שמחפשים פירור מהמקור. הבילויים אגב, מודים לה על העטיפה על שיתוף הפעולה. מגיע לה. היא יצרה את המיתוס. עכשיו צריכים את הבילויים כדי לנתץ אותו. מתחילים בסיור גיאוגרפי אבל לא במקום

הסיטואציה שכיחה: הבנאדם מתגעגע לעברו, לשכונת ילדותו, לבית הישן, לשביל הישן, לאבא-אמא. לנעוריו. המחשבות אופפות אותו בלילה כשהוא שכוב במיטתו.  אחרי פתיחה אוריינטאלית בצלילים מזרח משכרים, יהודה מסס מסלסל את הטקסט הפשוט בקול מאונפף משהו שאינו מסתיר את הגעגוע האמיתי למחוזות

סינגל שני לצעיר המבטיח-מוערץ-יפיוף מלוד. אחרי "מעיל אחד בגשם", נערמו ציפיות, והנה, מגיע השני. שיר על רוחה המשתנה והנודדת של בת צוענייה. בהקשבה ראשונה, מסתמן כאן כיוון שמזכיר את הפרויקט של עידן רייכל, במיוחד בלחן היפה של אסף צרויה, בעיבוד

 המלחין והזמר של "אריק", "כולם אומרים", "שרמוטה פוריטנית" התרכך בשיר הזה פחד. רומנטיקה של שש אחרי הצהריים בטיילת בלי מציל בים – והוא כשר ומוכן לאהבה, וכל שנותר לו להרהר הוא – האם ידע להגן עליה (על האהבה) לכשתבוא. הטון

לפי דף יחסי הציבור ניסו חברי "שמן" להפיק פרודיה על בחורה בעלת תאוות בצע  ועל בחור תפרן ש"סתם אוהב", וכנראה לא סתם קראו לה "זהבה". היא יודעת שהוא אמיתי, אבל בראש שלה אקשן, בגדים וכסף.   פרודיה לא יצאה מזה. שחר

"זה לא קל להיות אתה", מתוודה גיגס (שגיא שרייבמן בן 27 מכפר סבא) שזה מוטו חיים שנוגע ל-99.5% מהאוכלוסיה. איך לא חשבנו על משפט כזה קודם ו"אם לא תפוצץ את הכל – כלום לא ישתנה". תחושת הבועה הזו שאופפת כל

 בשיר של קלוסקי יש הרבה לב, יש גם שמש, רוח, לילה, יש כאב, יש בכי וזיכרון שמרעיד גוף וגם מלטף שמיים. יש לכם את החומרים למתכון קיטש. עכשיו תלכו ותעשו מזה שיר. רצוי מנגינה מתוקה, שירת נשמה ומערבבים בחום "מהלב".

כשהוא קם מהסדינים שלה, הוא מנסה למצוא מקום בלילה, מספר לנו מורן גמליאל, אבל לפני כן נודע לנו, הוא דווקא אחד שישן ולא יכול להתעורר והיא תמיד שמעירה אותו. מה הבעיה שלה? שלא ישקר לה ותמיד יאמר את האמת. הוא

בגללו אין לה שקט ומנוחה, רועדת, לא נרדמת, שוקעת, משתגעת. אני לא רועד בגלל/בזכות הטקסט הזה. זה נשמע כמו גבב מילים רק כדי להוציא לפועל את הגחמה-מניירה  הרוקיסטית, ואין פה הרבה מעבר לגחמה רוקיסטית, שבה כולם מנסים לעשות עבודה מקצוענית,

הטון הנעלב מגיע בקצב דאנסי מהיר מאוד –  בקול נמוך לא הכי משוייף. הזכיר את שרון מולדבי. מה הסיפור? הוא נוטש אותה, כי רק ככה היא תבין את כאבו-זעקתו. די עם השקט המדומה הזה. אין לו עוד מקום. הוא הורס

אלהים נשאל שאלות בסבבה. ברגאיי קליל, בחיוך חמדמד. למשל: האם יש לו פקידה שאוספת את כל הפתקים? או: האם יש לו יכולת להגשים כל משאלה (פחות מבודח) והאם גן העדן הוא רכוש פרטי שלו. ומנין אנו באים – מהקוף או

על יהודה עדר כותבים, כשמדברים על תולדות הרוק הישראלי. רוקר, מפיק, מורה, גיטריסט, חבר בלהקות שהיתוו דרך – "תמוז" ו"דודה", מאיר אריאל ולהקת קאריזמא,  ממקימי ביה"ס רימון, גיטריסט מקצוען ועוד ועוד. בארה"ב הוא היה כבר על תקן אגדה. פה אתה

נו די, תגידי לו כבר שאת אוהבת אותו. למה אני צריך לשמוע את רגב הוד מתבכיין על זה 4:16 דקות. שתי דקות גם היו מספיקות. מבחינתי – גם השתי דקות מיותרות. הוי, תנו לנשום. אתם רוצים לומר לי שמשלמים כסף על

לפי הביוגרפיה, יעל נחשון בת ה –  27  לא סיימה את "רימון" (אלא את ה"ניו סקול יוניברסיטי" במנהטן)  אבל היא נמנית על "הפרלמנט" עם איה כורם, איתי פרל, ולפי טון הרומנטיקה הדרמטית – על אהבה שאיננה כבר –  היא כבר

עוזי פוקס מהקאמבקיסטים הבולטים של שנות השישים-שבעים,  שר על הילדה הקטנה של פעם, זו שהתגוררה בחדר עם דלת ורודה ורקע כחול בבית שמותר בו הכל, והנה הימים חלפו והיא כבר לא אותה הילדה, קר לה בפנים והיא מתגעגעת לאותם הימים. 

הפתיחה – שילוב של צליל אלקטרוני וצליל גיטרה הוא מקדם פתיחה יפה. מה חבל ששיר זה לא רק עיבוד, לפחות במקרה של השיר הזה, שהוא בשלוש מילים – וידויו של הומו. הגוף בוער, הקול רוטט בניסיון לחשוף את הסוד ולצאת