אחרי 74 דקות של האזנה, אני יכול להגיד: יש לנו יצירת פופ ישראלית ים-תיכונית, שיוצאת מיוצר מעורב, רגיש וחכם. יש פה 26 קטעים, שילובים של מוסיקה וקטעי ביניים, הדבש, הכיפאק, אבל גם החיים. קובי אוז לקח את עיירת הפיתוח הישראלית,
"איך עושים מים" שפותח הוא אחד השירים היותר חריגים של "אבטיפוס" בביצוע של אייל שכטר. שיר על קונפליקטים של תחושות, ויש כאן כיוון ועוצמה שלא הכרתי אצלם. רוב האחרים ממשיכים את המודל, ששלט בדיסק הקודם ("מה החזאי מבין"), רוק אקוסטי נעים
בועז שרעבי הוא מהזמרים שהקונצנזוס מחבק. אם שושנה היתה המלכה, הוא היה הנסיך. הוא זכה להרבה טפיחות שכם מהממסד התרבותי, ביניהם הצדעה של פסטיבל ישראל. שרעבי לא זוהה מעולם עם הזמר הנקרא "מזרחי" או "ים תיכוני", ועם זאת הוא ידע
בבארבי שעה לפני חצות, המקום היחיד שממנו אתה יכול לראות את מוניקה סקס, זה מאזור הדלת בה נכנסת, ועל קצות האצבעות. עשרים סנטימטר יותר, עשרים פחות. מה-זה-מפוצץ. אחרי שהרכב החימום פינה במה, הייתה באוויר ציפיה כמו לקבוצת כדורגל שעוד רגע
בנאי עשה אלבום עשיר, כמעט קוסמופוליטי מהפתיחה האינסטרומנטלית באווירה אתנו-אוריינטאלית ים-תיכונית, עד הרגאיי של "את המעיין" וה"רש"י דאב" הנסיוני-אלקטרוני בהשראת יוסי פיין, שלקח אותו אל הפתיחות הגדולה. גם "תן תן" מראה על צבע חדש: קצב כמו כורדיסטני עם קישוט של
הדיסק הזה, כולו מושר באנגלית מעוגן בז'אנר הפולק האמריקאי. אחינועם כותבת מפרספקטיבה רגשית אישית, ולפי מה שהיא מספרת על רך הנולד ועל המשבר ומה שלאחר, אז זה נמצא כאן ובאנגלית. משהו מהחדר האינטימי שלה. כפולק סינגר באנגלית, יש לה אקצנט
לעמעם את האורות. הנה באה נקמת הטרקטור המתוקה. לא להיבהל, אבי בללי, גרין, דני מקוב ואופיר ליבוביץ', הם עדיין ילדי רוק די בתוליים, שמנסים לפזר אווירה של ניכור. לא "הילדים הרעים", ופורטיס מולם הוא כמעט המגיה השחורה של הרוק המקומי,
יוני רכטר ועלי מוהר – "בדרך אליה", סדרת מופעים, צוותא ת"א. יוני רכטר – שירה, קלידים, עלי מוהר – דברי קישור, שירה, אהרוני בנארי – גיטרות, אלון נאדל – בס, רוני עיברין – כלי הקשה. אורחים: יהודית רביץ ואלי דג'יברי
קורין תפרה לעצמה שמלת ערב צרפתית בסגנון הישן. ההתחלה הטובה היתה עוד ב"אנטארקטיקה" עם "ארוחת בוקר" של ז'אק פרוור. הצניעות של הביצוע ההוא חסרה לי קצת כאן. אתם יודעים: שורשים וגעגועים מתערבבים ומתורגמים לטקסטים אוטוביוגרפים: "לפעמים ביני לבין עצמי/ אני שואלת
משה לוי – קלידים, אסף שריג – גיטרה, מיקי שיב – בס, ז'אן פול זימבריס – תופים הטרובדור עולה במכנסיים וחולצה מיושנים, מהסוג שבחורי ישראל לבשו לפני ארבעים שנה. זה הוא. לאורך הערב, לא תמוש בת חיוך מעיניו, שלא החלטתי
עד שהגעתי לקינוח, "אגדת דשא", 16 שירים של מאיר אריאל בביצועים שונים (איינשטיין, רביץ, תמוז, ברוזה), מצאתי עצמי במסע מחודש על פני שיריו, עבודת האזנה מאומצת, שהיה בה גם אלמנט של גילוי מחדש של שירי טרובדור הפופ העברי הגדול. רביעיית
לסקור ארבעה דיסקים ושבעים שירים במאתיים מילה, כלומר לכתוב על 30 וכמה שנות יצירתו של כספי בכמה שורות. אומר רק כמה דברים: בשיטוט על פני ארבעת הדיסקים, מתברר שלכספי יש הרבה מאוד שירים יפים, שכייף ומרגש לשמוע אותם מחדש. אם
מה שעושה הגיל לשמוליק. מה שעושה המפגש המחודש עם יענקל'ה רוטבליט. מה שעושים העיבודים של משה לוי למוסיקה. רוטבליט כתב לקראוס מנקודה בזמן. זה אומר תערובת של כאב, געגועים, גם השלמה עם הקיים. "אם יחיה או ימות בנאדם, העולם לא יעמוד",
וכבר חשבנו שאנחנו הולכים לקבל את תקליט חייה, אבל גם לואי להב הגדול לא ממש עזר לגל להגיע לזה, אבל גל תמיד נמצאת ליד. וזה קורה כבר ב"ראש השנה שלך" לפי צרוייה להב ללחנו של שלמה ארצי. הלמות התופים, נפח
נועה לביא, בדברי ההקדמה לאלבום המרובע שיצא במלאת שנתיים למות אביה, אומרת: "אבא שלי לא רצה להפסיק לשיר, ובגלל זה – רצה להמשיך לחיות". ועוד מספרת: "בילדותי תמיד בכיתי כששמעתי את אבא שלי שר את ,הקטר 70414' שיר שאומר: "הקטר
ריחות של יסמין וריחות של קטורת וריח המלוח הים-תיכוני, גיטרה חשמלית וסיטאר, ואיזה חיבור! אהוד בנאי יוצא למסע בזמן. מתרגם את מראות העינים ורחשי הלב לטונים הכי אמיתיים. זה המתח בעימות בין עבר והווה, בין שאלה ותשובה, בין מציאות ומסורת.
ביליתי למעלה מארבע שעות עם עוזי חיטמן. זה אומר המון שירים, תיעוד של שיחות וראיונות איתו, הקלטות-חומרים שרק הארכיון של רשות השידור יכול לספק. ערב זיכרון מיוחד בהשתתפות אמני ישראל שנערך במלאת 30 למותו. DVD שהוא "חיים שכאלה", כמו שמעולם
אהבה דמיונית כנחמה, סיפור ביזארי שמתרחש במזרח הרחוק, שיר על חוסר התכלית בכל, טיול בלוזי אל צפון הארץ, אהבה שאינה מתגשמת. יש גם סטייטמנט חברתי פוליטי. ערן צור כרגיל מיוחד, לא צפוי, מעניין, משוחרר. אלבום של זרמי מחשבות, של סגנונות
זה אלבום הקאבר ורשנס המרגש ביותר שיצא ברוק המקומי. דני ליטני בגרסאות בלוז למבחר מצוין של שירים ישראלים, ואיזו עוצמה הוא מחדיר לשירים שנבחרו, והוא בחר רשימה ואחד-ואחד. מתחילים ב ב"לא ידעתי שתלכי ממני" (מנור-כספי) ליטני עושה מהשיר סיפור דרמטי,
חיפשתי היכן הוקלטה ההופעה. זה לא נמצא על חזית עטיפת הדיסק. אבל בפנים נרשם: "הוקלט חי ב-Funkhuas Hannover בגרמניה. כשמתחילים להקשיב, שומעים את ה"דאנקן" אחרי כול מחיאות כפיים. אני מעדיף את ההופעה של אסתר עופרים בגרמניה על ההופעות שהיא נותנת
אהוד בנאי – מילים ומנגינות, שירה וגיטרות, יוסי אלפנט – הפקה מוסיקלית, גיטרות וקקלו, גיל סמטנה – בס, ז'ן ז'ק גולדברג – תופים, נעם זייד – כלי הקשה. זה ה- אלבום של אהוד בנאי. מכל כיוון. זו המוסיקה הישראלית האותנטית
איך נשרפו לנו כבר למעלה מ-11 שנים מאותה הופעה אקוסטית יפה בהארד רוק קפה בדיזנגוף בתל-אביב (תאריך מדוייק: 22.1.95) אני מקשיב לדיסק ועוברים בי צמרורים נוסטלגיים, במיוחד כשיזהר שר על צילו של יום קיץ הולך ודועך. שיר מס. 7 בדיסק.
"היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן". זה השיר שיוסי בחר לפתוח אוסף חמישה תקליטורים, 82 שירים, מערכונים וקטעים נבחרים. להקשיב לחמישה אלבומים? אפתח בצפירת ארגעה: כשמדובר ביוסי בנאי, אפשר להקשיב ולהישאר בחיים ואף לצאת מזה עם חיוך
דני סנדרסון – שירה, גיטרות, גידי גוב – שירה, אפרים שמיר – שירה גיטרות, יצחק קלפטר – קולות, גיטרות, אלון אולארצ'יק – קולות, בס, יוני רכטר – קולות, קלידים, מאיר פניגשטיין – שירה, תופים. "כוורת" שקובצה לה יחדיו מחברים ששירתו
הם לקחו חומרים מכל הבא ליד, שירי משוררים, שירים אישיים ערבבו היטב ויצא מילקשייק מוסיקלי של צלילים והשפעות. שני היוצרים נפגשו על במה אחת כדי לחבר כישורים, הומור, שגעונות ומוסיקה, כמובן. דיסק א': ההקלטה החיה של 1972 בצוותא ת"א. זה
המשורר והפזמונאי הוא בראש ובראשונה בעל מקצוע, שדרכו האומנותית מוקדשת לשירים. גם רוטבליט הוא בסופו של דבר כותב בשיטת "טיילור מייד". זה אומר התאמה ללחנים שונים, למבצעים שונים, לסגנונות שונים, אם כי מעולם לא בשיטת הקונפקציה. מה החוט המקשר בין
בדפי החוברת המהודרת המצורפת לדיסק נכתב ע"י יואב קוטנר (נלקח מאתר "מומה") כי "שלמה בר והברירה הטבעית היו בין המוסיקאים שהשפיעו יותר מכל על קבלת המוסיקה המזרחית ע"י הממסד התקשורתי בישראל" זו טעות, כמובן. שלמה בר מעולם לא השתייך לאותה
מילים ומנגינות של פעם, שירה בהברה אשכנזית, יוצרים מאלכסנר צ'ורקין ועד נתן אלתרמן, מסטפן וולפה ועד דניאל סמבורסקי, מאבא אשר שפירא ועד יעקב אורלנד, מחנינא צ'רקבסרי ועד דוד זהבי, מיעקב פיכמן ועד יהושוע רבינוב, ממרדכי זעירא ועד יאיר רוזנבלום. יהורם
לא אשכח את הערב הקסום הזה, במסגרת פסטיבל ישראל. הוא התחיל בשני ביצועים של מי שמעניק לשירים של יוני רכטר את הצבע הטבעי שלהם – יוני רכטר בעצמו. "בכול פעם שאני מנגן" לפי מילים של נתן זך מקבל את האינטימיות המינורית
"היא כתבה את פס הקול של חיינו", כתבו על נעמי שמר. ואמנם, שמר מזוהה יותר מכול מלחין מקומי אחר אם לא כ"מוסיקה ישראלית", (שהרי אין יצור כזה בדומה למוסיקה הודית, פורטוגזית או יוונית) הרי ללא ספק כמלחינה שהצליחה לבטא את הוויית הנופים
