שירים חדשים

המלחמה הזו הולידה פרץ אדיר של שירים בהשראת התקופה – הנופלים, הגיבורים, ההספדים, הסיפורים. לעיתים נדמה כי יש כאן יותר היצע מביקוש. הדרישות – מנגינות נוגות, שירת געגועים מתרפקת, עיבודים הרמוניים, קצב אמצע שמניע. משה פרץ העומד בכל הדרישות, אתה

שרית חדד ועדן חסון מצטלמים עטופים בדגלי כחול-לבן. מבטיחים שאחרי החושך ייבוא האור, שעוד נשיר ונרקוד, כי אנחנו זה גורל. האם מדובר באמונה שהכל מבחינת העם זה קבוע מראש? לא נראה שכותבי השיר התעמקו בפילוסופיה שמאחורי האמירה. ארשה לעצמי להשלים

איך שוכחים? איך שוכחים אדם שכל כך אוהבים, אדם שהאיר לך את היום, אדם שכמה מילים בודדות שלו הפיגו כאב,  אדם שהיה קשוב למצוקותיך.  על  געגועים למי שהלכו איתנו נכתבו תילי תילים של טקסטים. יש שירים שכמו נכתבו תקופה הזו

הלב אינו מסונכרן תמיד עם מה שהראש חושב. הלב הוא  מה שמרגיש בו ברגע, הוא יודע לשנות כיוון, הוא עושה סאלטות ללא שליטה, שוכח, מתעייף.  איה כורם יוצאת לנסיעה שמתחילה קודר ואפרורי כדי להגג משהו על החיים.זוהי נסיעה שמתחילה ברשימת

צריך מלחמה אכזרית כדי להימרח על טקסט שמערב אסון לאומי ושותפות גורל. שירים כאלה לא כותבים בימים רגילים. אבדון נורא מצד אחד וסולידריות ענקית מצד שני. אני יודע שבימים כאלה גם ביקורת צריכה "להתחשב", אבל עם כל ההבנה,  טקסט כזה

חיילים שלא חזרו הביתה הם נושא כמעט מתחייב בשירי הגעגועים שנכתבים עכשיו. רועי סנדלר שר בטון מדוכדך ובכיליון נפש על מי שעזב את חייו. הטקסט פשוט – מזיכרון של ילדות, הדמעות, התפילות החלומות, האור הגדול שהשאיר. חבל שהוא הוסיף –

זמן מלחמה הוא זמן  לשירי מלחמה עצובים. הם מגיעים בכמויות, נכתבים מתוך צורך אישי דחוף, גם מהזדהות לאומית שמציפה רבים.  שירים מיציאה מייאוש לתקווה גדולה.  הכתיבה  לעיתים חפוזה, הנדוש נפוץ. הקלישאה מככבת. המושג "גיבור" נשחק עד דוק. ליעד אלון כתבה

אביב בכר וענת בן חמו משייטים בקולות שקטים וענוגים מבעד לענן ליד שערי שמיים. שרים למי שהעצב כבר אינו נוגע בה. מהזווית שלהם – נוגע גם נוגע עם כל הרצון לשכך כאב, לרגיעה ולנחמה. זו אינה עצבות משמחת. אולי כוונתה

נרקיס שרה  תחושה של געגוע למישהו שכבר איננו, לאהוב נעדר כמו גם לשובם של כל האהובים הנעדרים שהנפש משתוקקת אליהם. השימוש בגוף שלישי רבים ( "לכל המחכות לאור הירח" ) וגוף שני יחיד ("ושוב לא היית בדלת") כורך את הטראומה הכללית

הוא לא מוכן אותה לאבד למרות המבט העצוב המייאש. מבטיח לה ימים אחרים "עם שמש ואלוהים" ו"תכלת". הראל סקעת שר פנייה אישית לאישה,  שנמצאת במצב רוח שפוף מסיבה לא ברורה. רוצה לאחל לה ימים טובים יותר. סקעת כמו מתכוונן לסוג

אודי תורג'מן הוא מעבד, מפיק מוזיקלי ומלחין שאינו נותן קולו בשירה. האסון הבלתי נתפס בשבת השחורה בעוטף הוציא מתוכו קול. זה קול של כאב שנולד מדם ליבו. הסיפור מאחורי השיר הוא אחד מאותם סיפורי אימים שהולידו טרגדיות נוראות של משפחות

יש "ילדים של החיים" (אריק איינשטיין) ויש "תלמידים של החיים". אבי אוחיון, בוגר של החיים, מעניק ל"תלמיד" שלו  שיעור באיך להתמודד במסלול חיים חדש. השיר לפי הקומוניקט (*) נכתב על בנו שהתגייס לצה"ל.  שיעור בשיר אחד שכולל המון תובנות התמודדות

תודה לָחיים, שנתנו לי הכול, שרה בזמנה מרסדס סוסה,- על חיים שהרחיבו  את מרחב הדעת, שהעניקו צליל מלים לגעת על אור דולק ופרח, גם בית ואימא ואהבת החופש. שיר "תודה לחיים" או בשמו המקורי Gracias a la Vida. שירה האחרון

תנו לשלומי שבת לשיר את הטקסט הכי קיטשי בימים אלה של טרגדיה לאומית ומלחמה, והוא יישמע הכי אמין. תן לרגש העגמומי רוץ לפניך. איך התהפכה בבת אחת המדינה. שלומי שר על "גורל משותף" וה"ביחד", על התקווה שזורחת מתוך הייאוש, על

"גיבור" הוא מושג שנשמע הרבה מאוד בתקופת מלחמה, ואלה ימים שמשתמשים בו בקונטקסטים שונים – מחיילים בשדה הקרב ועד משפחות שחוו טראומות. סביב המושג "גיבור" ישנן שאלות רבות: האם גיבור או גיבורה נקבעים לפי הערך אותו הם מייצגים או לפי

ה"אני מאמין "של אריאל הורוביץ הוא פשוט, אמיתי, משכנע במילים ובמוסיקה. זה אינו המנון לאומי של נציג העם הנבחר, גם לא התרפקות פטריוטית רגשנית בנוסח "אנחנו ננצח". ה"אני מאמין" של הורוביץ הוא אמת שקיימת בישות הקיומית שלו כאמן ישראלי חילוני.

חוה אלברשטיין שרה: "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית/ אתם אינכם ולא תוכלו לשוב/ השביל עם השדרה, ובשמיים עיט/ אך החיטה צומחת שוב/ השביל עם השדרה, ובשמיים עיט/ אך החיטה צומחת שוב" אדר גולד החזירה אותי לשיר הזה

המלחמות  והזיכרון המתמיד של הנופלים הולידו את הגרסה החדשה לשיר שנכלל באלבומה של אַסְתָּר שמיר "בגלל האנשים שאני אוהבת" שיצא לאור בשנת 2003. את השיר כתבה  אַסְתָּר בשנת 2002 בנסיון לנחם את נפגעי הפיגועים הרבים שספגה המדינה: 452 איש נרצחו

מלחמת "חרבות ברזל" מולידה שירים רבים – חלקם הספדים  לנרצחים, חלקם געגועים לנחטפים. הדס קיש שרה את הצער ובכאב על נעדרת, שהאור בביתה כבה. הסיפור האישי ספוג במוסיקה מדוכדכת, בלחן קודר, ובהתאם לכך העיבוד למיתרים שמתנגנים ברטט.  השיר נוגע בדאגה

בתפילות רבות מבטיח האל לשמור על עמו ישראל, יחיד כרבים, אבל מתברר כי לא לעולם חוסן. תפילה בעת צרה הופכת לעיתים תחינה. אודי צברי שר תחינה, סוג של חזק אותי, הגן עלי וגם רחם עלי. יש אומרים: התפילה – אסור

בארץ של מלחמות – שירים הם נשק אמוציונאלי. השיר מ"בלוז לחופש הגדול" נוצר נשק ומחזיר למצב שמייחל לשפיות של שגרה, של חזרה  הביתה. הלחן והמילים משדרים את הניגודיות בין מוראות המלחמה לשלוות הרך והנורמליות שלפניה. ליל גיטרה אקוסטית בהיר, קול

זה מדהים לראות כמה מהר מזדעזעת תחושת המציאות שלנו אחרי טראומה , איך האמנות משתנה בהתאם למציאות.  השיר והקליפ  נוצרו בהפקה מיוחדת של משטרת ישראל להנצחת גבורת השוטרים ולוחמי משמר הגבול שוהגנו בגופם על ישובי עוטף עזה וערי הדרום בשבת

איך שעומר אדם עובר מזעקה כואבת לטורבו טראנס של הצמד עמית דובדבני וארז אייזן. איך שאדם עובר מטראומה למסיבת דאנס. אחרי הכל החבירה לאינפקטד מאשרום מחייבת החלפת הילוכים. אני לא מאמין לאדם ביומרה להנציח את "כל האנשים היפים" שהשתתפו בנובה.

מצאו לימים מילים, מצאו למילים צלילים של עידוד ונחמה. לי בירן ואליאנה תדהר מחפשים אהבה, תקווה ובשורה טובה. ה"אולי אני בכלל עומד באמצע הדרך/ חשוך מדי ואין איך לעקוף", מערער על משאת הנפש ומציל את שיר מסוג של תפילה סתמית

אם העם היהודי הוא עמו הנבחר של אלוהים, כיצד ייתכן שה' נתן לאסון בעוטף באוקטובר להתרחש? אותה שאלה נשאלה גם על השואה של העם יהודי. האם אירועים טראומטיים אלה מוכיחים כי לא קיימת השגחה אלוהית מיוחדת על עמנו, והעולם מתנהל

ה"מחכה לך בסוף" מסתיים באפקט של גלגל סרט בסוף ההקרנה. בסרט הזה יובל דיין שרה מנקודת מבטו של אוהב לאהובתו, בטון נוגה, רחומה ומלאת תקווה בסוף טוב ביניהם, גם אם העתיד אינו צופן אותו. יש רק תנאי: "רק תשמרי על

דמעות וכישלונות – זה בסדר, שר פאר טסי בעוצמת רגש גדולה, מדמעות מתפתחת השראה, מכישלונות הצלחה. יש מי שיתווכח עם המסר האופטימי הזה?. יש שיאמרו -בימים קשים זקוקים לכל תקווה מחזקת או מנחמת נפש.אשרי המאמין, והשיר מופנה למאמין – "ולא

"אלוהים לוקח את הטובים ביותר", נוהגים לומר, ומתארים מציאות שלא ניתן להסביר:  מדוע המוצלחים שבינינו (הנשמות הטהורות) הולכים טרם זמנם. מיכל זנדני הפכה את התסכול לדרמה שמתרחשת בבית הכנסת בהשתתפות השטן ומלאך המוות. הם חוגגים את מותו של אביה הטוב,