אנחנו מזרחים, אנחנו רומנים, אנחנו יוונים ורוסים. אנחנו גם קצת אמריקאיים, וקצת איריים, ואנחנו אוהבים טראנס ורגאיי, ואם אפשר גם קצת ראפ והיפ והופ. ישראל ברייט והשמחות הוא ה"אנחנו", מכניסים הכל לסיר הבישול שלו ומערבבים. זה לא בלגן. זה בידור
קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,/קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –/ בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:/ מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי / ִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,/ נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי. (ח.נ. ביאליק) השורות למעלה אינן של Henree. אין שום בעיה לקחת ממקור גבוה כמו ח.נ ביאליק.
"דה ווקינג מן" חזר לבארבי. כבר הייתי איתו במקום הזה, ספטמבר 2009, אנחנו בפרק ב'. הוא אינו סגור על כך – מדוע חייבים בכורה וכל הטררם. מה הכאב הראש הזה של להופיע. לחיים קשים יש מחיר, יודע גם האיש שמאחוריו, מלפניו
להיכל התהילה של ערוץ 24 נקמת הטרקטור לא תגיע. אין סיכוי שבעולם. לשם נדרשת תעודה המעידה על עבר-זמנך. בהיכל התהילה של הרוק הישראלי האותנטי והרלוונטי, זה שעדיין לא נוסד באופן רשמי – נקמת הטרקטור כבר דיירים. בערב הזה קוראים לו (להיכל) מועדון
האם מגלים את גלעד כהנא יותר כ"ווקינג מן" מאשר "ג'יראף"? לפעמים. כלומר, במקרים מסוימים אעדיף את האיש המהלך בדד מאשר חבר בחברת הג'יראפות. איש אחד שלוקח את האנגלית ועושה הצגה לעיתים מרנינה. טקסטים מרים, טון מנוכר, לעיתים מחויך. סינגר סונגרייטר
דונט גו, בייבי. תעשי טובה, אל תלכי. אל תחשיכי לי ת'החיים, נו. דויט גו בייבי. מפני שעוד רגע אני כאן על הרצפה נופל ופורץ בבכי. דונט ליב מי נאו. פליז. תני לי עד כמה רגעים … ואת יודעת מה – ממש
דברים טובים קורים לאריק סיני בנקודת הזמן הנוכחית. אני לא מדבר על "היכל התהילה", שלא ראיתי (וטוב שכך). למה לקלקל לי, לו. ה"ריאליטי" היותר מהותי מבחינתו הוא האלבום הזה. המציאות המשמעותית מבחינתו. הלך ובא אל עצמו, בחר את השירים והמוסיקאים
דה יאנג פרופשיונלס הם קוראים לעצמם. אני שומע מוסיקת פופ קלילה, בידורית, לעיתים מיוחדת. לעיתים מדליקה. זה עברי לידר? או: האם המוסיקה היא יותר ג'וני גולדשטיין, כי עברי לידר, שאני ואתם מכירים בדרך כלל, אינו נמצא כאן. (למרות שבפועל הוא
ג'יל סקוט, שלוש פעמים זוכת גראמי, שחקנית, סינגר-סוננגרייטר, זמרת ריתם נ' בלוז, לא הפכה בן לילה זמרת ראפ, אבל אין לה בעיה לשתף באלבומה החדש ראפרים. Paul Wall, Doug E. Fresh, Eve. עוד שיתוף: So in Love – דואט עם
מי שחווה ילדות שכונתית – יזדהה. עוזי חיטמן ז"ל מתגעגע לילדות בשכונה. מזדהה עם תקופה שהזמן הפך אותה כמעט מיתית. תקראו לשיר – גלוריפיקציה של תקופה. מה שמעורר את הגעגועים היא מוסיקה, שנשארה מאותה שכונה בה גדל. כל השאר – זכרונות המעומעמים
אם אתם לא על רחבה, או במסיבת גן-גג, אפשר גם להקשיב תוך כדי רחיצת משהו (כלים, רצפה) אל תתעמקו ב – Put That A$$ To Work. חבל על זמנכם. הילוך חמישי כבר בטרייק השלישי – Party Rock Anthem. אם שכן
פעם הייתי אומר: תכינו את הממחטות. איך מנגבים היום דמעות. קינת האהבה ושברונה בדואט. ערבית – אינה שפה מדוברת בארצנו (גם אם רשמית – היא השנייה, ולא אנגלית, כפי שרבים טועים), אבל מוסיקה ערבית מתקרבת בצעדי ענק, יודה גם המעבד
שירה גבריאלוב על מסלול המראה בינלאומי (חתמה לאחרונה עם TATA MUSIC המתמחה בהפצת אלבומים ותכנים סלולאריים במדינות מזרח אירופה ומדינות ברית המועצות לשעבר) כתבה חרוזי אהבה שבלוניים. מבקשת מהאיש שכנגדה שיאמין בה, שינשק אותה, שיצמיד אותה, שיביט לה בעיניים ויגיד
העיטורים האוריינטליים עושים טוב לשיר. גם טון הטנור הגבוה של משה פרץ. באוריינטציה של כוכב נולד – בחירה טובה בשבילו. משינה מסולסלת, עם "נשמה" קצת אחרת. קאברים הם מבחן מצוין לאיכות ביצוע. מעבר לקולו הענוג והמענג של פרץ, שומעים משהו
אנחנו העולם. ביחד אנחנו האחד-עולם. Together We Are The One. שיר פתיחה. המילים, המוסיקה חיברו לי את ההמנון ההוא של מייקל והסטארים להמנון החדש של אינדיה ארי את עידן רייכל. מוסיקת עולם? אחרי הערב המחניף הזה, אין לי מושג מה
חיפשתי את המאסטרו זובין מהטה בקהל. רציתי לזרוק לו שאלה, במיוחד אחרי ששלומי שבן הזכיר את שמו ב"החיים שלי טובים" בגרסה שהותאמה למעמד – האם בסוף הערב תצא הודעה ששבן מצטרף למסע הקונצרטים הקרוב של הפילהרמונית? לא סתם אני מזכיר את
מה בוער לדפש מוד לרמקסס את המוסיקה שלה. סיבות אפשריות: הרמיקס מאוד טרנדי כבר כמה שנים. וגם: דפש מוד נחשבת לאחת מלהקות נושאות הדגל של תרבות עשיית הרמיקסים בשלושת העשורים האחרונים, ובמילים פשוטות – יש מקום להצדיק. המעמד מחייב. בל
זהו האוסף השישי של שירים מתוך הסדרה, 18 שירים מ-6 אפיזודות (17-22) בעונה השנייה. 3 חדשים, כל השאר – קאברים. מה שמיוחד בתמהילי Glee הוא שפע הז'אנרים. מיוסיקל, סול, פופ, רוק. ישן וחדש. Feel Pretty/Unpretty – שילוב של שני שירים
מתפתח כאן דור יוצרות-מבצעות (Singer-Songwriter) ששרות באנגלית. מורגש כי דברים מגיעים מצורך-אמת, גם מהאזנה לזמרות יוצרות מעבר לימים ולאוקיינוסים. סמנו את הדר שכטר. גם הטקסט, גם המוסיקה יובילו אותה לא אל היכל התהילה המקומי, אבל למקומות פחות עתירי מדרוג ויותר
כבר מדברים על הקשר בין ג'יימס בלייק, The xx, The Weekend וג'יימי וון. מה שומעים? ריתם נ'בלוז שנות האלפיים שנשמע לפי שיר הפתיחה היפהפה Night Air סגנון ייחודי, מיינסטרים מלודי עם נגיעות אלקטרוניות גם הטקסטים תואמים את רוח המוסיקה –
אדי ודר מספק דיסק בכריכה קשה, עליו נראית דמות בלהות (רוח רפאים) כותבת על מכונת כתיבה ישנה במעמקי הים. צללו פנימה לצלילים: זה ממש לא העניין, העניין הוא בחירתו של סולן פרל ג'אם ללכת על אלבום שכולו ליווי של יוקולילי, כלי מיתר עממי
אילו הייתי IL Divo, הייתי מן הסתם שוקל תביעה על ניסיון העתקה. תזכורת: IL Divo היא אותה להקת בנים שניסתה להיות בהצלחה לא מבוטלת מהדורה צעירה של "שלושת הטנורים". והנה IL Volo (אל תגידו לי שזהו סתם שם בלי קשר
אני שומע את מת'יו מוריסון שר "זה לא משנה לשמש", שיר מאוד Mellow, מה ששופטי הכוכבים הנולדים נוטים להעביר בקלות. נו, ברור רגש רץ לפני הכל, אפילו לפני בלדה מלודית ועצובה שאומרת שהחיים ממשיכים גם אחרי שמישהו/ מישהי נוטשים. עולם
ועכשיו תכירו את הזמר אלון גל. בסופה של הביקורת הזו אני אמור לייעץ לו מה יותר כדאי לו: להמשיך להיות "המאמן הלאומי", או מעכשיו להתמקד בקריירה חדשה. אני שומע קולות שמימיים על הפתיחה שעוטפים גם בהמשך את הבריטון הנעים שמצליח
פרח אדום בשערה, שמלה לבנה כשל כלה בחתונת כפר. ערב טוב תל אביב, היא אומרת ככוכבת שבאה להופעות. ובאמת, תל-אביב היא נקודה על מפה בשביל יעל נעים. בסיס היציאה פריז, שם היא קיבלה גם את ההודעה על בחירת לזמרת השנה
מה היינו מפסידים אלמלא נודע על "זמרת השנה בצרפת" Best Female Singer. הצרפתיה "משלנו" ממוצא ישראלי, כמה-אוהבים-את-זה-כאן, הטפיחה על השכם הישראלית הגאה, אבל הגאווה – כולה שלה, של יעל נעים. יש לה במה. גם כשהיא הוציאה ב-2008 את New Soul,
המסקנה בסופו של שיר אספקפיסטית: שהקשבה ללב תוביל לריקוד, וזה אחרי כל הפחדים וההזיות, והאכזבות (”אני זוכרת איך נזרקת מכל המסגרות") מה לעשות שטקסטים כאלה עוברים ליד האוזן, במיוחד שכהשירה נשארת מעט מאחור. ואז ממתינים להצלה מהמנגינה והקצב בהשפעה צוענית. הם
מחפשים את העתיד של הפופ הישראלי האלטרנטיבי? הוא נובט פה ושם. האם תחנות הרדיו מזהות-מעודדות? אני מטיל ספק. אולי זה טבעי במדינת הרייטינג, שמוסיקה אלטרנטיבית זוחלת מחדרי אולפנים אל מרתפי האנדגראונד. משם הסיכוי שלה להתפזר הוא אולי דרך מרחבי ה-Cyber.
יהודה פוליקר מתגעגע למה שנראה כמיתוס, וכואב מציאות מאכזבת שבה נעלם מהנוף דמותו של לובש המדים הקשוח שמגן עלינו בלי לבכות, אולי ערגה לדימוי סמל הצבר "יפה הבלורית והתואר" בעבר. "גברים קשוחים שלא בוכים כבר לא תמצא בינינו", "אחים לדם".
"בחוץ העולם יפה" מוליך לשיר האחרון באלבום – "לארוז הכל", שנשמע כמעט פרפרזה על היאוש שנעשה יותר נוח בלונדון. זה אינו הטקסט המשובח באלבום של נעם נבו, כתוב בשפה לא קוהרנטית של פרוזה מעורבת בשירה – "בקווים כלליים אני מותחת
