שירים חדשים

הכפר הקטן שהוא קיבוץ הגלויות הגדול של תל-אביב מגיע בניב ג'אמייקני לקדם אירוויזיון. נו, מה חשבתם שהתקווה 6 תפתיע במשהו אחר פרט לרגאיי. כולנו הרי בני הג'ה, ובשביל המעורב תרבותי – כולנו ראסטרפארי, תרצו בסבבה. עברית ואנגלית – סבבה –

הצוות סהר את קייקוב כבר מפתח מיומנויות אירוויזיונית בריאות, ואזהר שלא להגיד נוסחאות מניפולטיביות, כי צריכים כישרון גם למה שאוזניי שמעו: פופ שאינו עושה חשבון לפיינשמעקרים, זורם למקומות של עצב מהול בשמחה. השיר של חן אהרוני לקדם אירוויזיון (שיר שלישי בתחרות)

מה לליהי עטר ולגעגועים לאייטיז? נשאל אחרת: ליהי – מה כל כך מיוחד באייטיז שעוד תתגעגעי אליהם? היא בטח תשלח אותי למאיר גולדברג. אולי הוא ידע להבהיר. גולדברג מדבר על חוף ים וארטיק ופופקורן בקולנוע, שדות של קונפטי. הוא בטח

אני אוהב את הסלסול של מרים טוקאן. מה אוהב – מאוהב. אפשר לתת לאהבה הזו איזשהו הסבר מהיר: הסלסול של טוקאן לא משתייך לשוק הסלסולים ההומה במקומותינו. כל מסלסל שני פותח דוכן בלי שיהיה לו מה להגיד, שלא לדבר את עומק

הרשימה הזו יכולה להיות אינסופית. כל מה שאתה עושה-אומר בוחר-נוטר-עוזר-סולח-בונה-זורע – בינך ובין אלוהים. במילים אחרות: אלוהים נתפס כשהשתקפות שלה ושל מעשיה – במצפונה הפנימי, ובשורה תחתונה – לא משנה איך תקרא למה שמשקף את האני שלך – אלוהים או

הגברים בוכים, חלשים, רופסים, מסכנים, בודדים, כל העולם נגדם, אבל באה אישה ומשנה להם הכל: אפילו כל העולם נגדם, היא תהיה שם להפוך הקערה על פיה, להגשים את חלומם, כי כל חלום שחלם הופך אמיתי. טוב שזה מצחיק אותי, כי

אביב גפן כותב על נתק יחסים בדימויים ציוריים יפים – "שתיקות עולות כמו זרים במלונות". הנתק אינו גורם לפירוד אלא נכנס למצב סטאטי מעיק – "איך אנחנו מוותרים על עצמנו תמורת שקט בינינו" וגם "המסכות שלנו כבדות מהדמעות", אבל הסיום

ציפורים באות לעזרה במיוחד בשירי מצוקה אישית, בשיר החדש של מור מנדל זה אמנם אינו מחזור, אבל גם לא פסגת הליריקה, ולא צריכים להגיע דווקא עד לאה גולדברג. שוב – היחסים בינו ובינה שמולידים עוד כשל ועוד אכזבה ועוד פצעים

הגיטרה מצלצלת פולק בלוז דרומי, הטון דואב, לא משתפך, המנגינה לא מחניפה בכוח, מנסה לדייק ברישום פס הקול למילות המשורר בשיר הקצר האומר דברים על האמביוולנטיות ביחס לאנשים, בהדגשה על ההבדל בין אנשים לאדם. לא טוב בלי אדם בלילה, קשה

"מה יגידו כשתיכנסי לחדר האוכל יחפה" משפט מתוך "שישי בצהריים", שיר שפותח את אלבומה של חן רותם. מה יגידו בחדר האוכל כשהיא תיכנס. שיר על חזרתה לקיבוץ אחרי שלוש שעות כבישים, הרהוריה. סודותיה, נימת הסרקזם. אלט נמוך של מספרת-סיפורים, יוצרת-זמרת

שיחקתי עם השיר בקליפ האינטראקטיבי (*) מעצים חוויה בחיוך. ללא ספק – העתיד לאיש המשועמם ששבע כבר מהכל. בעוד 5 שנים יוני בלוך ייכנס לסלון שלי לפי הזמנה, ויעביר אלי את המיקרופון או האוזניות. תוכלו ללחוץ גם על פרשנות אישית, או

יש מישהו שיכול לבצע את "עננים שחורים" המופלא של עמיר לב טוב יותר מעמיר לב? דן קינן לקח האתגר ואף קיבל יעוץ מלב עצמו. כדי שהשוואה תהיה מדויקת יותר, שלפתי עמיר לב הופעה חיה בבארבי (2000). אז ככה: העיבוד המצוין

סוג של פנטזיה-חלום. ההתעוררות היא ל-1969. עלמה זוהר עדיין לא בחיים בימים ההם, ניתן להעריך כי הלהקה בשיר היא הביטלס, והאיש אליו היא פונה בשיר הוא ג'ון לנון. היא מודה לו שהעניק לה השראה וגם השקפת עולם. יש דברים נעלים

צליל מה? קליפי? גם אני בדקתי (* ראו למטה), אבל מתברר שזהו שמה האמיתי של מי שנדמה לי מתיימרת להיאבק על מקום בצמרת של המוסיקה הים-תיכונית. ההבדל אולי בעובדה שסוף סוף אין כאן תפירה של משרבט-יצרן של מילים, אלא כתיבה עצמאית

הרב שלמה קרליבך מעולם לא היה חלק מרשימות המוסיקה המועדפות שלי, לא משום שלא אהבתי, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה: לא משך אותי. עולמי רחוק מעולמו. לעולמו של קובי אוז, לעומת זאת, אני קרוב מאוד, אבל לא עד כדי כך

אבי בן אבו דרמטי, כואב, משתפך, מתרגש, מחפש מליצות לתיאור יחסיו האמביוולנטיים עם האמונה. בן אבו מתייחס לאמונה כאל ישות, עד שלא ברור אם בה מדובר או באהובה: "ליבי נשרף בין דפי מכתבייך", "ממית מילותיי מחייה מילותיך". לעומת הליריקה הנמלצת

היא שרה את תחושותיו על מה שארע בינו ובינה בלילה אחד, מציבה אותו כדובר ללא מנוח שעושה חשבון נפש בעקבות הסתלקותה. מצא איזה חלק שהיא השאירה אחריה בטעות. נזכר בהליכתם, מודה באשמתו על מה שקרה. משתומם על הצער שנשכח. שיר

אודי דווידי מנסה לשדר מאבק בינו לבין עצמו בעימות מול דמות אב. לפי הטון הנוגה המתפעם והדרמטי הוא בטח יודע טוב ממני מהות מצוקתו בעמידתו כבן בשר ודם מול הישות האבהית: מדוע מאוים מעצמו? מה פשר הפחד? מה מחזירו אל

יש אומרים: כל אדם שני רוצה להיות זמר. וגם – רוצה – אבל לא יוצא. רעד קולו של גבע אסקרוב אומר שני דברים, שלכאורה סותרים: זמר לא מהוקצע, אבל פיו וליבו שווים. הולך? כיוון שרחמנים בני רחמנים אנחנו, ליבנו נוטה

בכולנו קיים עבד שמשאיר אותנו כבולים בכבלים פוצעים. חוששים לראות מעבר להר. רוטבליט מביע רצון עז להשתחרר מהמצב: צריך לצאת מזה, לצאת למסע שכולו סיכונים, אולי יש איזה סיכוי "לסוף דמיוני מאושר והזוי".  כבר יהודה הלוי ידע להגיד כמה אנחנו

מה מרגיש "המשורר" בדרך אל הדציבלים והטון המלנכולי? לפעמים היומרה להגיד "כמה רע" כל כך גדולה, שאינך יודע מה הייתה באמת כוונתו (של "המשורר") כיוון שהמשורר במקרה הזה הוא להקת "דילמה" כולה, אומר לחבורה כולה – יש כאן ניסיון די

הוא רצה להיות הנעלים שלה שיוצאות לטיול בשביל, המדרגות שעל גבן היא מטפסת. המצנח שנפתח לה בכל הנפילות. הצעדים שחסרים לה כדי להשלים ריקוד ישן. השלולית בה מביטות עיניה. איזו רומנטיקה! בחורה שתקבל כזה שיר, הופכת בו במקום חמאה נמסה

למוש בן ארי  יש כנראה רצפט להרגיע לחצים שליליים שאין לכל אחד. מצד אחד הוא הוא צודק: כל אדם שני חי על דלק הישרדותי שמורכב מאלמנטים לוחצים – כאב, פחד, צער, כעס. ההצעה שלו פשוטה: חבר'ה, עזבו, היכנסו לפאזה אחרת,

הצירוף של פשטות מילים-חריזה, מנגינה ראשונית וסלסול טהור. זוהי ליאת יצחקי בשיר אהבה שמתאר התרחשות רגשית אז במילים "איזה ימים עוברים עלינו" (שגיאת עברית שהיא כבר סלנג) ומביעה בטון געגועים שמחלחל סערת רגשות,שהיא למעשה הסערה שמתחוללת בפנים ("אתה שותק בחוץ/

איילת מתרחקת במטוס של העתיד, הוא רווי געגועים לעבר, אבל החדשה בחייו אולי תשכנע אותו להשאיר מאחור את "כל מה שהיינו פעם" לפי האלבום החדש, יונתן גוטפלד כבר נמצא בהווה ויש לו עתיד, שמסומן באלבום חורפי – שמכיל סיפוריו בצלילים

שנצטרף לנסיעה-חזרתה הנוגה של חן רותם לקיבוץ? ממליץ. שישי בצהרים אוטובוס אחרון, וגם כשיש לה כבר מכונית. נופיה המתחלפים, הרהוריה. סודותיה. (מה טומנות אותן מדרכות שהיא אינה מעזה לעבור בהן?) וגם נימת הסרקזם מה יגידו בחדר האוכל כשהיא תיכנס. הקצב