"נשמה" היא מילה עוברת לסוחר במחוזותינו. עושים בה שימוש כמעט בכל קונטקסט ("נשמה שלי" –הוא ביטוי המוני שגור ונזיל במובן של אהוב-אהובה) . היא מגיעה גם לשירים המולחנים לעיתים בקלות בלתי נסבלת, כמו השימוש שעושה בה אודי דוידי בשיר השני
דמיונו הקודח של זאב נחמה גואה בשיר "קאזה דה לונה" מהמלהיבים בדיסק החדש. מה אין בשיר הסהרורי הזה? "ערבסקות על השער", כתובת בצבע בורדו "קאזה דה לונה", "סוכת לימון" שציירה את הצל שלה על שביל האבן, ריחות יסמין, פותר חלומות. מה
מתפתח כאן דור יוצרות-מבצעות (Singer-Songwriter) ששרות באנגלית. מורגש כי דברים מגיעים מצורך-אמת, גם מהאזנה לזמרות יוצרות מעבר לימים ולאוקיינוסים. סמנו את הדר שכטר. גם הטקסט, גם המוסיקה יובילו אותה לא אל היכל התהילה המקומי, אבל למקומות פחות עתירי מדרוג ויותר
אילו אני הנערה/בחורה שבשיר, הייתי מתקשרת למשטרה. למרות שנטשה אותו – הוא הולך לכבוש את ליבה – "ולא חשוב לי איך". וגם "ועכשיו הכאב נגמר והכוח חזר". אם הכאב נגמר – למה שלא יניח לה. אבל הוא מרגיש ש"הכוח חזר",
"קונצרט וידאו", קראו לערב. לא "שורות של אנשים", כשם אלבומם החדש. בדרכי לאמפי שוני, הסקרנות פיעמה. מה רע ב"שורות של אנשים"? לא שם מסחרי מספיק? ואולי הוידאו הפעם הוא מרכיב כזה דומיננטי, משהו מעבר להקרנת וידאו ארט מאחור – שראוי
כבר מדברים על הקשר בין ג'יימס בלייק, The xx, The Weekend וג'יימי וון. מה שומעים? ריתם נ'בלוז שנות האלפיים שנשמע לפי שיר הפתיחה היפהפה Night Air סגנון ייחודי, מיינסטרים מלודי עם נגיעות אלקטרוניות גם הטקסטים תואמים את רוח המוסיקה –
נחזור ל-2009. קתרין ואליסון פירס (Pierce), שתי אחיות מזמרות, שגדלו באלבמה ועברו לניו-יורק, החליטו שנספיק להן. שלושה אלבומים, סגנון פולק רוק מלודי, לא עשו את זה. בעיה קריטית בדרך להצלחה המסחרית. היו דיבורים על פירוק. אבל כמו בסיפור האגדות, הגיע
גלי עטרי ממתינה ליוצרים הנכונים כדי שיבואו בשערי עולמה המוסיקלי. דוגמאות: קובי אשרת בעבר, סגיב כהן לאחרונה, והנה – עמיר בניון. הנועדו? אין לי תשובה מדויקת. נדמה לי שיותר מאשר מדובר בזיווג משמיים, עטרי התאהבה בכתיבתו. זה עדיין לא אומר
אדי ודר מספק דיסק בכריכה קשה, עליו נראית דמות בלהות (רוח רפאים) כותבת על מכונת כתיבה ישנה במעמקי הים. צללו פנימה לצלילים: זה ממש לא העניין, העניין הוא בחירתו של סולן פרל ג'אם ללכת על אלבום שכולו ליווי של יוקולילי, כלי מיתר עממי
"סירה" שפותח לא "עושה מאמצים" לגרות את המאזין להמשך. זוהי סירה על מי מנוחות, פריטה אקוסטית, מינימליזם, שיר שמושר ע"י משוררת – לא זמרת. תמונת נוף פסטורלית מעוררת הגות עצמית בינה לבין מי שאומרת לה דברים על עצמה – "את
יש מעריצים חדשים ללהקת אבבא השבדית? עוד שאלה: האם למעריצים הותיקים לא נשבר משפע ההוצאות המחודשות של שירי הלהקה כמו זה ה – Super Trouper, ננחשב לאחד הטובים של הלהקה. אז מה המניע להוציא עוד פעם את התקליט השביעי של
שנספור הלהיטים באלבום? בטח, בטח. המותג והסנסציה מכתיבים דחיפות גם למבקר. אבל את מספר הלהיטים הפוטנציאליים הפסקתי בשלב מסוים לספור. מאז The Fame היא סערת טורנדו חוזרת. הגאגא-Hype. היענו-אניגמה. הפרובוקציה המהלכת. לגשת בראש נקי, מנוטרל? הצחקתם. אבל למה לבלבל מוח: האלבום אינו מסמן
דפיקות לב של סופשבוע. כל הנערים רוקדים, חיים אחרים עד בוקרו של שני, מגביר מוסיקה, בר מזל הפעם, מראה גן עדן". קיץ בפתח, קולדפליי יוצאת לכבוש אצטדיונים, צלילי האלבום החמישי שלה יגיעו בסינגל הראשון אותו מוציאה בשיתוף פעולה עם Brian
גידי גוב יכול לדבר חצי שעה על הטי-שירט הכחול מתחת לחולצת הג'ינס שלו. שיחות חולין בקמלוט. הוא בא להנות. הוא בא לבדר. הוא בא לשיר ג'אז, אבל הוא מדבר גם על חצ'קון של לביאה ועל פילים מזדווגים בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק.
החינמון "ישראל היום" מקדיש בגיליונו האחרון (3.6) מקום נכבד ל"היכל התהילה", סדרת הריאליטי עם כוכבי העבר המתבססת על מתכון "האח הגדול". הניסיון לעשות רייטינג בטלוויזיה משומדבר מביא גם את העתונות המודפסת להיצמד ולנסות להיזון משומדבר כדי להרוויח לעצמה משהו. לגיטימי.
אני שומע את מת'יו מוריסון שר "זה לא משנה לשמש", שיר מאוד Mellow, מה ששופטי הכוכבים הנולדים נוטים להעביר בקלות. נו, ברור רגש רץ לפני הכל, אפילו לפני בלדה מלודית ועצובה שאומרת שהחיים ממשיכים גם אחרי שמישהו/ מישהי נוטשים. עולם
כשעיניו במחשבתה היא מרגישה בריאה ושלמה, תחושה כזו שאינה מגיעה ממציאות מוחשית: I know I am safe and sound As I catch myself dreaming Your eyes in my mind I know I am safe and sound וגם – את התחושות
החסר מוליד רצון למלאו. הקבצן חולם על מיטה, לחם וחמאה. שבור הלב – יזכה באושר, אם היא תחזור אליו. השחקן בתיאטרון – בשבילו הקהל הוא כל העולם. הדוברת בשיר טוענת כמי שבאה מהמקומות האלה, הסירו דאגה. הכל נמצא כבר כאן
ועכשיו תכירו את הזמר אלון גל. בסופה של הביקורת הזו אני אמור לייעץ לו מה יותר כדאי לו: להמשיך להיות "המאמן הלאומי", או מעכשיו להתמקד בקריירה חדשה. אני שומע קולות שמימיים על הפתיחה שעוטפים גם בהמשך את הבריטון הנעים שמצליח
ברבע לעשר (תשע השעה בכרטיס) עלה האנריקה בכובע מצחיה. שעה וחצי לפני, ליד שער 9, הבנתי שאנחנו בערב של מעריצות. הן חיכו להגעתו. ואמנם, אחרי דקות ארוכות שמעו תושבי יד אליהו את הצווחה, שלוותה בפלאשים, סמארטפונים, אייפונים. הוי, אמא, צילמתי
יש מקום להתאהבות מחודשת. כשמשווים את The Cars הזה למשובחים מהשבעים-שמונים, אלבומים כ Candy-O ו – Heartbeat City – מגיעים למסקנה שהזקנה טובה למוסיקאים. כאן לא מפטרים. כאן לא מוציאים ותיק מפני צעיר.על מה אני מדבר? על היכולת למזג ניו-ווייב עם רוק-פופ
איך אתם רוצים את נורית גלרון – ב"בה-דה-בה-דה-בה-דה" וירטואוזי של הרונדו א-לה טורקה או באינטרפרטציה מרגשת סוחטת דמעות ל"היה נא טוב אלי" של רחל ללחנו של סשה ארגוב? אני לא יודע מה אתם, אבל בשביל "היה נא טוב אלי" בליווי
"אהבה ובדידות ביד הלשון"? המקור – "חיים ומוות ביד הלשון". המשמעות של המקור – בכוחה של המילה להיות הרסנית או להיפך להיות בונה ומעודדת. למה לשנות? הרי אימרת המקור היא המעט שמכיל את המרובה כולל אהבה ובדידות, אבל כותבי טקסטים מנסים
אתה זה אני. אני זה אתה. לבן ארצי נוח יותר לכתוב אני באתה, ברשימת דברים שאומרת – קשה להגיע למושלם (סקס מסעיר יותר, ראש ממשלה אנושי יותר הולכים ביחד) , אז משלימים עם מה שיש, עם מצב ההימצאות "ליד", שהוא לעיתים
פעם שלישית שאני שומע את היפנית האלהית אצלנו, ומהפעם הזו קשה להירגע. פסנתרנית כזו לא שמעתם. הירומי אוהרה (Hiromi Uehara) היא פצצת כישרון, כולה יצירתיות אנרגטית, מציבה רף חדש גבוה מאוד מול הפרמטרים הקונבנציונליים של נגינת פסנתר הג'אז, בנגינה שיש בה
השאלה היא למה לברוח? ("בואי נברח מפה") שיבוא אליה קרוב, שיתמודד עם המציאות, שילך על החיוך הקטן שלה, שיעשה לו טוב. אם צריך אותה "לדעת לאהוב", מה תעזור הבריחה? למד אותה לאהוב. איך מלמדים "לדעת לאהוב"? סוג של השכלה שנבצרה
אלבום חדש לקייט בוש? מבחינתה – לחלוטין. מצד שני ב – Director's Cut, בוש מטפלת בחומרים ישנים מאלבומיה The Sensual World ו – Red Shoes. אז מה? מדובר בתהליך מעניין שמציג דיוקן חדש של אמנית שמפרשנת חומרים ישנים נכון להוויתה
יש להקות שאני מתקשה להאמין שהן עדיין קיימות. השם 10cc– נשמע פרה-היסטורית רוק. 39 שנים אחרי הקמתו של ההרכב יליד מנצ'סטר, הוא מגיח מהאוב, ואפילו יתייצב לשתי הופעות (27-28.6) בתל-אביב ובבנימינה לההגיש דוגמיות מהעבר. 1972. הרכב בריטי של נגני אולפן הקורא
שלומי שבן שווה זהב. כמה זה בעברית? 20,000 עותקים בלבד. בלועזית? תלוי איפה. בארצות הברית "גולד" זה חצי מיליון. 500,000. אבל היום כמו שאמרו במסיבה עתירת סלבס ב"אברקסס", בימים שהדיסק הקשיח שובק חיים – 20,000 בישראל זה שווה ערך אמיתי
פרח אדום בשערה, שמלה לבנה כשל כלה בחתונת כפר. ערב טוב תל אביב, היא אומרת ככוכבת שבאה להופעות. ובאמת, תל-אביב היא נקודה על מפה בשביל יעל נעים. בסיס היציאה פריז, שם היא קיבלה גם את ההודעה על בחירת לזמרת השנה
