פופ אלטרנטיבי

  כבר ב- Mas Que Nada  להיט הנצח (דגימת סאונד למטה) , מבחינים שסרג'יו מנדז רותם סוסים חדשים לעגלה שלו, בעיקר הבלאק אייד פיז.  המלחין, המנצח והמעבד הברזילאי הותיק רוצה להגיד לנו: אל דאגה – אני מעודכן. העיבוד לוקח את הבוסה

". צחקתי. אני מעריך שזה בגלל שדאיימונד נשמע תמיד קצת שמאלץ. בדרך כלל נכנעתי לשמאלץ המלודרמטי שלו מאז Solitary Man. והפעם – דיאמונד במיטבו. העוצמות שהוא מעניק לשירי האהבה האלה. העיבודים היפים. גיטרה אקוסטית ופסנתר ובלי תופים! ההפקה של ריק רובין שעבד עם

מישהו מהחבורה של הקונגוס הניף שלט בצבעי ירוק צהוב אדום – "אני אוהב את אתיופיה". אני לא ראיתי מישהו מיוצאי אתיופיה בקהל, שלא לדבר על עדת מעריצים. אני גם לא בטוח שחברי הקונגוס יודעים משהו על אתיופים יהודים. אם חשבתם

מנה רומנטית בלתי נמנעת של מוסיקה צרפתית בשנות נעורינו הורכבה בדרך כלל מ"אלין" של כריסטוף, הסלואו הענק – "לעולם לא אעזוב אותך" של ניקול קרואזי, "קילימנג'ארו" של פסקל דאנל ו"אמא אחת" (Une Maman) של לואיג'י. אתם יכולים להוסיף כהנה וכהנה

קולומביה (שיתוף של חבר'ה תל-אביביים וחיפאים) עם הסולן, הגיטריסט וכותב החומר רן משען, יוצאת מ"החדר השלישי" בדרום תל-אביב לשוטט במרחבי הרוק האמריקני, שזה אומר הרבה השפעות סוונטיז ואייטיז.   שלוש שניות של אור אדום, ריח של נשים זרות גרמו לו

 פורקיופיין טרי עשו 6 קטעים בחמישים דקות, כלומר אשכרה יצירה מרשימה בת שישה חלקים, קטעים (שירים)  שמגיעים עד 17 דקות, ואחרי חמישים דקות אתה מתאהב מחדש בלהקה של סטיבן וילסון, ובלי שום קשר למה שהוא עשה עם אביב גפן בבלקפילד..

  יושבים ארבעה שופטים ומתפקעים רוב הזמן מצחוק. אחרי זה מספרים לי שהם עייפים וצריכים להוציא אותם להירגע ולהינפש. אל דאגה הם מתפרנסים ייפה מהתוכנית מכל בחינה אפשרית. צוחקים כל הדרך אל התהילה ואל הבנק. הרשת המשדרת את "כוכב נולד"

אני אוהב את השירה של הקרונר הקנדי הזה מונקובר. הוא לא פרנק סינטרה, הוא אפילו לא טוני בנט, אבל יש לו כל מה שזמר פופ-ג'אז מיינסטרים צריך – קול, הגשה, חום. מייקל בובלה מחבר בין שנות הארבעים לשנות האלפיים, לאו

עוזי פוקס מהקאמבקיסטים הבולטים של שנות השישים-שבעים,  שר על הילדה הקטנה של פעם, זו שהתגוררה בחדר עם דלת ורודה ורקע כחול בבית שמותר בו הכל, והנה הימים חלפו והיא כבר לא אותה הילדה, קר לה בפנים והיא מתגעגעת לאותם הימים. 

הפתיחה – שילוב של צליל אלקטרוני וצליל גיטרה הוא מקדם פתיחה יפה. מה חבל ששיר זה לא רק עיבוד, לפחות במקרה של השיר הזה, שהוא בשלוש מילים – וידויו של הומו. הגוף בוער, הקול רוטט בניסיון לחשוף את הסוד ולצאת

שי נעוס מספר לנו שלמרות האבולוציה, לא הצלחנו להבין שומדבר על מהות חיינו. מעפר באנו ולעפר נשוב, שזה לא משהו שהיינו צריכים לחכות כדי לדעת דווקא מנעוס. גם ההצעה שהוא מציע – להרפות מלחפש את מהות החיים – כלומר לא להתפלסף

עדי מדנס סרקסטי, מחפש שינוי סדרי  עולם על רקע תסכוליו . "כשלדוגמנית יפול התחת ולדוגמן פחות יעמוד – אני ושכמוני נצא אל הרחוב לרקוד". ואללה.  ולגבי עצמו: "היו ימים שאמרו לי להחזיר חלקי גופי תמורת שלום עם עצמי". המשורר התכוון

אתה נעלם, ממשיך בחיפושים אחרי גורל אבוד,תלוי על חוט במציאות, אתה שחקן בסרט זר, כמו פרפר כבול ללא כנפיים. בלילות עושה אהבה עם הבדידות. ויש בשיר גם רומנטיקה זרה, אישה שחורה, מראה שבורה ורכבת לברלין.   ובואו נסיק כבר עכשיו

 נגמר הכוח, אומר פטרובר. נגמר הכוח לבעוט-למרוד-לשרוד-לבכות-לרעוד-לרצות עוד. מה קרה? אולי לפי הפואנטה תתבהר התמונה: "תסתכלי אלי/ אתן לך את חיי/ רק שובי אלי". והנה הסיבה לאפס הכוחות הזה. פטרובר והיהודים עושים מזה תבשיל רוק דרמטי. 5:54 דקות של זעקה

האהבה הזו, יש והיא גואה. אצל דניאל היא גואה. כמעט תמיד גואה. הוא חי אותה בספירות שלו, בטנור הנאיבי שלו, בתזמורים המלודרמטיים האלה שעשויים אגב במקצוענות ראויה לשמה ("אלקטריק ליט אורקסטרה?) אז מה הסיפור? "את כל כך יפה, היתכן שאהבת

קטע מספר 3  Beautiful Agony – דאנס אלקטרוני מהיר ומצליף מחזיר אותנו מרצפת הריקודים של "תיאו ותיאה" (מס. 2) אל חדר המיטות, בקולה הנאנק של משתגלת. ז'אן מישל ז'אר, מחלוצי האלקטרו מיוסיק עושה גם פורונוגרפיה. זה אלבום האולפן ה-14 שלו

קדריק מייטון ורויידל "אשאנטי" ג'ונסון בני ג'מייקה, ייזכרו לטוב על תקליט שהוא ציון דרך בתולדות מוסיקת הרגאיי Heart Of The Congos  (1977) שמבחינת חשיבותו יש שמעמידים אותו בשורה אחת עם Natty Dread של בוב מארלי והוויילרס ועם "מרקוס גארויי" של

הרוקרים ההולנדיים – Within Temptation באלבומם הגרנדיוזי ביותר עד הלום (יותר מרשים מ-  Mother Earth, למשל) מלודרמת ענק שמתמשכת על פני 11 שירים. הם עושים את זה עם גיטרות שמצלצלות מטאל, מנגינות קליטות וגם עם תזמורת סימפונית, משדרגים את הביצועים

אירוני הוא לפעמים נאיבי ולפעמים אף באנאלי. כל מה שמויאל רוצה להגיד בשיר הזה, שמרגע שהוא התחיל להצליח – כולם לידו חושבים רק כסף וכוכבות, ושזה המסר שלהם. להיות כוכב, לעשות כסף – זה משמעות של להצליח  … והם (מי

ב-1961 ז'אק ברל היה במיטבו ובשיאו, עדיין לא סובל מהעישון האובססיווי שבהמשך גרם לו לאבד חלק גדול מריאותיו, ולמותו ב-1978. כששומעים את האוסף הזה, קל להבין את הקשר האינטגרלי אצלו בין  תיאטרון למוסיקה. כל שיר כאן הוא יותר מחזה מאשר שיר.

ענת בן-דוד   ענת בן-דוד היא החולייה הישראלית בהרכב האלקטרו הגרמני הכל-נשי "צ'יקס און ספיד"  (המורכב גם מגרמנייה, אמריקנית ואוסטרלית) ואמנית סולו. היא  גדלה בירושלים, למדה ציור ובלט קלאסי. כבת כיתתם של להקת נושאי המגבעת, היא החלה את דרכה האמנותית

צריך להתבונן בפנים של פיטר ברנשטיין ברגעים שהוא מאלתר סולו, כשהחיוך מתחלף להבעה מאומצת, כדי לנסות ולחוש מה עובר עליו. כאילו הוא סוחט מעצמו רגשית את כל מה שאפשר. והפעם אלה היו לא רק מחיאות כפיים מנומסות שאחרי סולו,  אלא

 "שלום, שלום איפה היית, שלום שלום למה לא באת", נסערת אביטל לבני. הציפיה היא ל"ילד של אור", "כוכבים שיפלו מהשמיים", שנוכל להתחיל להבין דברים, להתחיל להאמין. לבני, לשעבר סולנית להקת חיל האוויר, שחקנית תיאטרון מצליחה, הלכה על פופ אקוסטי מהיר,

אופיר כהן שר ומסלסל בשבילה מהלב, ומדובר בלב לא מוקטן שמסוגל להעביר תחושות גדולות אל מיתרי הקול. בואו נדלג לרגע על הטקסט, אבל נחזור אליו. נטו – יש כאן ללא ספק זמר מצוין, בז'אנר הקרוי בפי הם "ים תיכוני", אם

סיבך והסתבך, רוי אדרי, בשיר הזה שמדבר על יחסים של משיכה-דחייה אם הבנתי נכון. במסגרת מדורנו גברים בוכים בלילה (ואני הייתי מציע לפתוח את מועדון הלבבות השבורים של הגברים המקומיים) – יש לנו שיר על מצב מסובך, שמצד אחד הדובר

  קול רך, תמים משהו כיוון של מוסיקת פולק, מעבר מלודי יפה, אקורדים פשוטים. אתה זוכר, היא שרה, ולמעשה נזכרת-מספרת סיפור על אהבה יפה שיום אחד הסתיימה. פעם היינו ילדים של אהבה, ריחפנו כציפורים, מלאנו את חיינו בשירה, ואפילו במז"ט התחתנו,

להאמין, מאמין אריאל הורוביץ זה דבר חיובי. וצריך להאמין בימים שיבואו. למעשה, מה נותר לו לאדם לעשות, כאשר הוא לא יכול לשנות הרבה את הטבע. זה לא הוא שמביא את חילופי העונות, אבל חילופי העונות גורמים לאדם להשתנות. מה כן

  אני כותב על דיסק האוסף של מירי אלוני ערב מופע המחווה שעורכים לה במועדון "צוותא", וזאת במסגרת סרט דוקומנטרי שמצולם עליה בבימוי ניצן גלעדי. זוהי נקודה בזמן לחזור ולהתיייחס לזמרת שבשנים האחרונות מופיעה במופעי רחוב במדרחוב נחלת בנימין ובעוד מדרכות. האוסף הזה מעיד ללא

ההמשך ל-Just Be של 2004, והפעם טייסטו, אשף הדאנס ההולנדי מנסה באלאנס בין שירה נשית לאלמנטים של טראנס ואלקטרוניקה עם נגיעות פופ ורוק. בצד הווקאלי הוא ממשיך את שיתוף הפעולה עם BT, מפיק ששיתף איתו פעולה בעבר, בקטע אנרגתי כ-

עומר פארוק הוא מולטי אינסטרומנליסט, איש מוסיקת העולם הגדול, שנענה בשמחה לשיתופי פעולה, וכאן הוא חוזר לכלים הבסיסיים שלו – חלילי הניי (Ney) והקאבאל (Kavala) שמייצגים נאמנה גם את המקום שממנו הוא בא – טורקיה. טקבילק לא בוגד בשורשיו, בליבו