הדס דגול, זמרת צעירה בת 22, בוגרת תיכון האקדמיה למוזיקה בירושלים, גיטריסטית, מורה לפיתוח קול, שרה על זרימה אינסופית בחלל החדר ועל ציפיה לשינוי. היא מנסה להגיע אל נתיבי השירה האומנותית הבוגרת. וזה לא פשוט. אני מנסה להיכנס לחדרה של
האם שון לנון הוא יוצר ואמן פופ ומוסיקאי שראוי לעמוד בזכות עצמו – בלי שהצל של האבא המנוח ג'ון ירחף מעליו? התשובה היא כן ולא. גם אם שון רוצה להימלט מהצל של אבא הוא לא יכול, לא רק משום שהמוניטין
הם מגיעים משם במנוסה/ בציפיה בדרך החלום/ באים משום מקום/ באים אל שום מקום" אני שומע את יסמין לוי, זמרת נפלאה, זו המוכרת לנו משירי הלדינו, שרה את שיר הכאב הזה של יובל לוי מתוך הפרויקט המוסיקאלי שלו, הנקרא "חמארה",
אני השד הקטן שמטייל לו בזמן/ שמתחבא לו בתוך טבעת או בקבוק ישן" מה שאומר שרק צריך לשפשף היטב (את העיניים) או סתם לרצות נורא והוא יצא מהספר ואולי יגשים גם משאלות. אחלה שיר לפסטיגל, כלומר נחמד, פופ קופצני, קצב
אין כמו רוקפור לשחזר-למחזר את הצליל הפסיכודלי הבריטי שאיפיין אותם בכל השנים, להטעין אותו בדציבלים, לשזור בו נגינת חשמלית מהוקצעת ווירטואוזית . הקיצר הרוקפורים עסוקים רוב הזמן בהמצאתה מחדש של להקתם הותיקה, מה ששירת אותם גם בגרסה זוכת תחרות דיוויד
אני מתאהב מחדש בריתם נ' בלוז בזכות זמרות כאלו . האלבום השני של פנטזיה, זוכת האמריקן איידול ב-2004, (בעונתה השלישית) הוא בדיוק המתכון האותנטי למוסיקה שמגיעה מהמקומות האלה שבהם גדלו הזמרים והזמרות, ותמיד ליד הכנסיה שלימדה אותם לשיר. שמה המלא הוא
ברשימה הכותבים כל מי שכבר דוהרים קדימה – קרן פלס, איתי פרל, דידי שחר, איה כורם, אריק ברמן ואורי זך. מ"רימון" נפתחה הטובה והיא נהיית אט אט אסכולת פופ מיינסטרימית יצרנית מהוקצעת. כל החברים והחברות התגייסו לסייע למסיקה. טקסטים שמצליחים
הוא מתחיל בפרולוג, משהו על ביאוס וסיפורי אגדות – "כאן פיטר זקן/ היפה היא חיה/ בשביל תפוח רקוב לא צריך שלגיה" לא אוהב את החוכמולגיה הזו של יובל זדרמן. האיש גרד טקסט במקום לכתוב את האמת של עצמו. "עומד מול
"האנשים" הם: דרור שוסטק שירה, חשמלית, אורגן ואקוסטית, , נירי דמסקי – שירה, גיל ברעם – תופים, ערן נתנס- בס , דייב יוסף – גיטרה חשמלית. בשלושה עשר השירים שצלחתי יש הרבה התפייטות אבל מעט פיוטי אותנטי. זה חבל כי
המוסיקה של נגן העוד והחליל הלבנוני, ממוסיקאי הקרוס-קלטשר המוערכים ביותר באירופה, נשמעת הרבה יותר מאשר אתניות טרנדית. חמישיית הנגנים המצוינת יוצרת היתוך אמיתי בין מסורות, ג'אז ומוזיקה מודרנית. בולט בקטע השני והרביעי האלתור הווקלי המאונפף-מגורגר מוזר של גווינו מורגייה, ששירתו נטועה
הטון שלה סרקסטי, ההבעה דרמטית, פאם פאטאלי, אבל אז בא הטקסט הזה ומחזיר לשגרת שירי האהבה – רוצה לצלול לו לתוך הנשמה, לסחרר את חושיו, להרגיש החום שזורם ממנו, להיות עטופה בזרועותיו כי בסך הכל נורא קר וגם חשוך בלעדיו.
דן אלמגור כתב לניסים גרמה ביוגרפיה ב-3:55 דקות. זה כולל ילדות, קריירה, פרטים אישיים. גרמה מאמין ששורשים זה סחורה טובה, ובאמת יש תחושה, שנוסטלגיה נמכרת לפי משקל. השיר נשמע כמו כתיבת שיר מראיון עיתונאי הכי שגרתי. אפשר אפילו להופכו בקלות
ואנחנו במדור שירי הדיכאון. יש גשם בשיר? נו באמת. לא סתם גשם. הוא יורד מעיניה. כלומר – שטפון, ים של דמעות. ויש גשם במובן אחר – מטפורי יותר – "אנחנו נמסים בגשם". מהות הבלגן? היא לוקחת חפצים, נוטשת. מוכר לא.
נתחיל מהמסקנה של הדואט: היום זה לא מספיק אם אתה רק אוהב. משהו חסר, ונמאס לה לחפש את התשובה, ובכלל אין אהבות מושלמות, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להשאיר לב כשהוא נוסע. זיו רובינשטיין ודפנה ארמוני חברו כדי לנסות
"מבדידות אנשים הופכים קשים/ מעטים יוצאים ממנה נשכרים/ יש הפוחד מהדממה/ יש המגלה בה נשמה" המילים (יהונתן גפן), המנגינה מציינים את אחד החיבורים המוצלחים של סוף השבעים, ואת אחד השירים היותר יפים שהלחין שלמה יידוב במסגרת ההרכב האלמותי – "קצת
יאני היה תמיד מטרה נוחה לירי טילים של מבקרים שונאי מוסיקת שקיעות ניו-אייג'ית להמונים. אמרו עליו שהוא אחת הסיבות שהניו-אייג' שבק חיים. מצד שני, אי אפשר להכחיש שהוא סופרסטאר הניו-אייג' הגדול שמכר 35 מיליון דיסקים בעולם, 20 מיליון בארה"ב בלבד.
"ארקייד פייר", הרכב האינדי רוק ממונטריאול רוצה להמציא את הגלגל מחדש. מי שמכיר את רוק האלטרנטיבה של Sigur Ros – אז ארקייד נמצאים בסביבה הזו. הניו-ווייב של האלפיים, רוק פולק אלטרנטיבי רב כלי. ב-2005 ה"טיים מגזין" נתן ללהקה הזו שער והכריז
כריס דוטרי הוא עוד תגלית ענק מהאמריקן איידול, הכוכב הנולד האמריקני (כן, התחרות שממנה יצאה גם קלי קלרקסון) האולטימטיבי שעשה קפיצת דרך ענקית מכישרון נולד להצלחה מחוף-אל-חוף. הכישרון ממצה את עצמו באלבום בכורה מלא בקלישאות רוק כבד, אבל בלי שזה
"טיים קונטרול" של הפסנתרנית והקלידנית היפנית הירומי והטריו שלה הוא מסע בזמן המוסיקלי שלה שאינו תואם את המושג "ג'אז" במונחים קונבנציונאליים של הז'אנר. מהקטע הפותח מקבלים מוסיקה אלקטרונית עם הנעה קדמית מיישרת קו עם פיוז'ן, ועם זאת אינה מוגבלת דווקא בגבולות אלה.
נגנים: עדי רנרט – קלידים, רע מוכיח – תופים שירים: אוחתכ בייבי, רועד, הפוך, עד כלות, 77, אם הייתי יכול, בשבילך, רעש לבן, רחוק ממך, לא שוכח, ילדתי שלי, הדמעות של לילי, עיר של קיץ, בסוף של יום, שתי פנים,
אולי לפני שמתחילים לדבר על הדיסק, רצוי לדפדף בביוגרפיה של איילה אינגדשט – עזיבת אתיופיה בגיל פעוט, הניסיון להשתלב בארץ אחרת ועד גילוי כשרונותיה, להקות נוער, להקה צבאית – חיל הים, תיאטרון הבימה בהפקה "תל-אביב הקטנה, תיאטרון הקאמרי – "מעיין
הסינגל השלישי מתוך האלבום החדש של סינגפור מתבסס אמנם על סיפור אמיתי, אבל הוא אחד מאותם סיפורים על ניצול מיני של אבות את בנותיהן, חלקם הקטן נחשף, חלקם הגדול נשאר מוסתר בתוך המשפחה.. היא מספרת את הסיפור בגוף ראשון –
בעית האושר מתמצית בסופו של דבר בשיר שאלה קטנה ובאנאלית: מתי הסבל נגמר והכייף מתחיל? בשביל זה צריכים להטריח את הדלאי למה? להקה שיצאה לפני 4 שנים מהפאב של קיבוץ יגור –החברים מעין יצחקי, דודו אסרף ואורן יהלום – מוציאה סינגל
אולי באמת הגיע הזמן שלירון לב יתעורר אחרי ימי הכוכב נולד ו"נבראתי לך" ו"השמינייה" הטלוויזיונית ויממש קריירה כזמר. לא שהאומה ממש ממתינה, אבל מבחינתו הוא – אולי הגיעה שעתו. סינגל ראשון מהאלבום החדש – וזה שיר התעוררות לבוקר חדש. הבנאדם
האמת? הכי מתאים לי שהולצמן את שכטר יחברו היום ב-2007 כדי להקים מחדש את "אבטיפוס", להקת ניינטיז שמשבי הרוחות שלה לא לגמרי שקטו. כאן השניים מרימים פעם אחת לפחות את המפרש של "אבטיפוס" לשיט געגועים נחמד – צירוף קולות יפה,
הפסיי-טראנס (Psy Trance) של אינפקטד מאשרום מנסה להתגוון ולהעניק אלמנטים קצת אחרים למפזזי קלאב דאנס מיוזעים ומסוקסקים. עמית דובדובני (דובדב) וארז אייזן רקחו (כתיבה+עיבודים+מיקסים) מקסי דיסק של כ-28 דקות שמשדר התרחשות (טירוף) וגם אווירה. אני מדבר על האלמנטים שמעבר לקצב
סטפאנו בולאני – פסנתר (במסגרת החמישייה ובערב סולו), ג'ובאני פטרה – סקסופונים, ניקו גורי – קלרינטים, טרומבון, אראס טאבולאצ'י – קונטרבס, כריסטיאנו קלקאנגילה – תופים. שנה אחרי שניגן במשכן לאמנויות הבמה, במסגרת סדרת הג'אז, חזר הפסנתרן האיטלקי סטאפנו בולאני לארץ
לא איבדתי את עצמי בדרך/ לא שכחתי מה זה לחלום/ אני כבר לא רוצה לרדוף עוד/ רוצה לשבת/ רוצה לנשום" לא חייבים להעביר את הטקסט הזה לפסיכולוג כדי להבין את כוונת המשורר. מי לא מרגיש ככה אחרי הרבה שנים של
