מוסיקה ג'אז לייב

די אלכסנדר הבטיחה לחתום על דיסקים בסוף הערב. ניגשתי לדוכן לומר לה תודה, וגם שאני תמיד ממתין לזמרות ג'אז גדולות כמוה. היא נישקה אותי בשתי הלחיים.  גם ענקי כמוה צמאה למחמאות, במיוד ברגעי האדרנלין הגבוהים. האנושיות, החום האלה עברו גם מהבמה.

אם מדברים על ענקיות ג'אז, אז סטייסי קנט היא "ענקית", אבל לא במובן של דיווה או "פאם פאטאל". סטייסי (ילידת ניו-יורק, כיום חיה בלונדון) נראית-לבושה הכי פשוט, איפור דליל, משקפי ראייה, מפזרת חום. שרה נפלא, דיקציה, פרייזינג. עונג. והעזר כנגדה –

ב – Don't Explain של בילי הולידיי, תחילת החלק השני של הערב, זה קרה. את מקומו של הפסנתרן שלה, טד רוזנטל, תפס לטובת השיר הזה בלבד הפסנתרן האיטלקי טוני פנצ'לה. הלן מריל שרה את השיר כאילו כל יגונו של העולם

ראיתי בעבר ג'ו לובאנו מנגן בישראל, אבל לובאנו של "פולק ארט" היה מישהו אחר – לפחות לפי מצב רוחו המרומם והמחומם על הבמה. האיש כמעט רקד, פניו קרנו לאורך הערב. אני מעלה שתי סיבות בשליפה: האופי האפרו-קובני של הערב (2

ג'אז פולני איכשהו מתחבר עם שופן. זה אינו רק משהו תדמיתי. הג'אז הפולני חי יותר מאשר בשלום עם שופן. כנראה שהחיבור אינו מקרי. לא רק ממוצאו (הפולני) אלא רוח האימפרוביזציה על נושאים רומנטיים לכדה מוסיקאי ג'אז מודרניים בני פולין. שלישיית

אפתח בצילום: כבר שנים, אני שם לב, מגיעים למופעי ג'אז צלמים שמצלמים רק ג'אז. לא פופ, לא רוק. ג'אז בלבד. מה מיוחד כל-כך בג'אז שהוא מושך צלמים כמו דבורים לכוורת. האם קיים במוסיקה הזו משהו פוטוגראפי ייחודי שאין בסגנונות אחרים? האם

  ואפתח בשאלה: מי זה הקהל הזה שמגיע למופעי ג'אז במשכן לאומנויות הבמה בשישי בלילה? שיזהה את עצמו. לא סתם שאלתי. אני לא רואה בקהל הזה כמעט אף חובב ג'אז שאני מכיר ופוגש נאמר בפסטיבל הג'אז של תל-אביב בסינימטק, בג'אז

אין יורשות לענקיות הג'אז הווקאלי. כל המצוינות תמשכנה לשיר בצילן של אלה, שרה, דיאנה, בילי, כרמן. אבל יש ממשיכות נפלאות שהיו יכולות להיות ענקיות – אילו נולדו אז. קרלה קוק היא אחת. סימפלי נטשרל ג'אז סינגר. כרגיל בסדרת ג'אז חם, היא

דני גריסט (Danny Grissett) מניו-יורק מתבלבל ב"בוקר טוב" בסביבות אחת עשרה בלילה. אבל הג'ט לג לא השפיע על המוסיקה. גריסט הגיע לסדרת ג'אז חם להצדיע להרבי הנקוק, אחד מענקי הג'אז בכל הזמנים. המסורת והתרבות מנצחות. כמו ברוב סדרת ג'אז חם

ונסה רובין ממשיכה מסורת של זמרות ג'אז גדולות. תנו לה ארבעה נגנים ישראלים טובים, והיא מרימה כנפיים. צוחקת, מפלרטטת, באה ליהנות. ממשיכה מסורת – כי יש לה משהו ממה ששמעתם אצל הגדולות. אין כמו ונסה רובין להמשיך אותן. המיומנות  הזו  עוברת

מישהו כתב שלפני צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקית' ג'ארט היה דון פרדמן. הוא צודק, כי יען כי פרידמן היה הפסנתרן הראשון שהצליח למזג בין הסגנונות של באד פאוול וביל אוואנס, כשהוא יותר סגנון ייחודי משלו. מי שיחזור A Day In

קן תומסון משיר מעליו ללא ספק כמה קילוגרמים כל ערב. סקסופוניסט-תזזית, שמאמין כנראה שנגינה היא שפת גוף מהסוג ההיפראקטיבי. ערב ראשון בפסטיבל ג'אז תל-אביב 2010. שעה לפני חצות בסינימטק תל-אביב. לא מפוצץ. אני מבין שסוג כזה של ג'אז חופשי מחובר

לא כל ערב יש הזדמנות לשמוע ג'אז ניו-אורלינס, כמו שצליל ניו-אורלינס צריך להישמע, מכלי מאוד טיפוסי לסגנון כמו הקלרינט, ועם זאת לא להרגיש שחזרת שמונים שנה אחורה. אוון כריסטופר היה האיש של הקלרניט במרכז הבמה. הצליל שלו לקח אחורה וקדימה

דפניס פרייטו – תופים, רלף אלסי – חצוצרה, פיטר אפלבאום – סקסופון, צ'ארלס פלןרס – בס, פיליפה למוגליה – סקסופון אלט, מנואל ולרה – פסנתר.     יש לו טכניקה ווירטואוזית נדירה ויכולת קצבית בלתי נלאית כשהוא מנגן במשולב כמתופף

פקיטו דה ריברה – סקסופון אלט וקלרינט, אוסקר סטגנרו – בס, מרק ווקר – תופים, דייגו אורקולה – חצוצרה וטרומבון, אלכס בראון – פסנתר. אורח בפסנתר: אלון יבנאי   את פקיטו דה ריברה שמעתי לפני שנים רבות במתחם "בלו נוט"

 מספיק לשמוע כמה מהלכים כדי להבין שמדובר בגיטריסט יוצא מהכלל. לבוש בבגדם חומים ובכובע קסקט המשווים לו מראה פשוט מאוד, דימו "סוציאלי" עולה לבמה מי שנחשב לכוכב עולה בג'אז העכשווי, קורט רוזנווינקל יותר מאשר יוצר-כותב, הוא גיטריסט מחונן. הצלילים האטרקטיביים

הערב השלישי סיפק את מהות הגיוון הפסטיבלי וגם ליגת על של נגנים. אין צורך להרחיק השנה לשום פסטיבל בעולם כדי לקבל גיוון יפהפה שכזה. די בשם כמו ג'ון סקופילד, אחד מהגיטריסטים המובילים והמשפיעים ביותר במאה האחרונה, כדי להפוך פסטיבל לאירוע.

ג'אז לטיני, אפרו קובני הוא משב רוח כמעט מתבקש בכל פסטיבל ג'אז. מאז שדיזי גילספי יצר את השידוך בשנות החמישים – נוצרה מסורת והמשכיות. המשב המסורתי הגיע מאיש שמח, לבוש בחולצה פרחונית. פקיטו דה ריברה הוא מאחרוני דור אגדות הג'אז

ערב הפתיחה של פסטיבל הג'אז באילת מציג את המבנה החדש של הפסטיבל – 3 מתחמים – "מועדון הג'אז", "היכל" ו"ארנה", שלושה מתחמים במקום ארבעה. בארנה גילינו יציע. במועדון הג'אז שולחנות וכסאות וגם בר משקאות. השינוי הוא גם במהות: לראשונה ההרכבים

לא בכל ערב נופלת הזכות לראות ולשמוע את אחד מארבעת המתופפים הגדולים בהיסטוריה של הג'אז בכל הזמנים. אחד משבעת פלאי העולם בג'אז המודרני. שמו של הענק רוי היינס, היה בן 84 במרץ השנה. נדמה לי שלא אסחף ם אומר, שכל

ג'ושוע רדמן – סקסופונים, רובן רוג'רז – בס, גרג האצ'ינסון – תופים וכלי הקשה Joshua Redman, saxophone Reuben Rogers, bass Greg Hutchinson, drums בסוף הערב אמר לי מבקר ג'אז מקומי ותיק שהמתופף גרג האצ'ינסון היה גרוע לטעמו, הבסיסט ראובן רוג'רס

פאולו פרסו Paolo Fresu – חצוצרה, פלוגלהורן, בוב פרה Bob Fera – גיטרה אקוסטית וחשמלית, פאולינו דה לה פורטה Paolino Dalla Forte – בס, סטפנו בניולי Stefhano Bagnoli – תופים כשאומרים "חצוצרן איטלקי" מתכוונים בדרך כלל לאנריקו ראווה. אחרי הערב

רנו גרסיה פונז, Renauld Garcia-Fons, קונטרבס. קיקו רויז Kiko Ruiz – גיטרה פלמנקו, פסקל רולאנדו Pascal Rollando – כלי הקשה. נגן קונטרבס כזה עוד לא שמעתי. להגיד על רנו גרסיה-פונז  שהוא בסיסט יוצא מהכלל זה מעט מדי. הוא לוקח את

קני גארט, Kenny Garrett – אלטו סקסופון, ג'אסטין בראון Justin Brown – תופים, קונה קאסו Kona Khasu – בס, ג'וני מרסייר Johnny Mercier – קלידים. את הנגינה של קני גארט, ענק ג'אז בן 49,  בסקסופון-אלט השוו לזו של צ'ארלי פרקר,

להגיד על אל דימיולה שהוא וירטואוז – זה כמעט באנאלי, אבל הנה מגיע המופע הזה ומתברר שאי אפשר שלא לשחרר עוד פעם קריאת התפעלות. מדובר ברמות נגינה לא אנושיות כמעט. את הטכניקה המסחררת שלו מכירים עוד מהתקליט הבלתי נשכח –

טוק טוק טוק סדרת ג'אז במשכן במשכן לאומניות הבמה טוקונבו אקינרו – שיר, מורטן קליין – סקסופון, ג'נט ג'בל – פסנתר, קריסטיאן פלור – בס, מאטיאס מאזל – תופים. קוראים לה טוקונבו אקינרו Tokunbo Akinro, ילידת ניגריה, בתו של אב