אחרי האלבום, מגיעה כמעט באופן טבעי – ההשקה. פעם קראו ל"השקה" – "בכורה". היום השקה היא אופרה בפני עצמה, טקס, חגיגה, הורים, סבים וסבתות, אחים ואחיות, אנקדוטות, אורחים על הבמה. תודות ארוכות ויהונתן גפן אחד בכובע שחור. יהונתן גפן התנחל
פסטיבל ישראל עושה מאמץ למלא את משבצת הג'אז והפופ. הצצה למבחר מראה תערובת מגוונת בין אנינות לפופוליסטיות. "כוורת", שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר, מול ההרכב האקלקטי של איש כלי הנשיפה דון ביירון. דון ביירון ו ה– New Gospel Quintet. המוטו של ביירון, "אמן
פול גילברט, לא יפה. מפיק הערב הבטיח לקהל, שאם הוא יעשה "הרבה רעש", אתה חוזר להדרן. הקהל הרעיש, אבל אתה לא חזרת. ככה מודים לקהל שקיבל אותך כל כך יפה? שדחף את ההופעה שלך, כאילו סגד לאלוהי הגיטרה החדשים? אגב,
לקראת סוף הערב לחצתי יד לאיש גדול שהסתובב בקהל ונשף במפוחית. כל אחד קיבל נשיפה אישית. ג'ו לואיס ווקר, גיטריסט בלוז ענק, הפתיע אותי עם המפוחית. אתה מגיע לשמוע פנומן כזה בשביל הגיטרה והקול. פתאום צצה מפוחית. חוץ מזה, לידו
ברכות לאב הגא – שלומי שבת הילדה שלו זכתה. לביצוע החיים של לינה מחול קדמה בחירה חכמה של שיר – "הללויה" של לאונרד כהן, שבונו, סולן U2 הגדירו "השיר המושלם ביותר שנכתב אי פעם". הקהל הגדול העדיף את לינה מחול על
הכביש המהיר מחזיר לדרכים הישנות של רובס. לקודם שלו הוא קרה "מתחיל מחדש". כאן הוא חוזר להרבה ישן. דבר אחד אפשר להגיד על דני רובס נכון לעכשיו: דברים קורים בזמן נכון. נפתחה עוד דרך אל האושר: הקהל לא מחפש חידושים
אברהם טל במעטפת קלאסית? נראה שאין זמר ישראלי מצליח, שיסרב לרשום לעצמו נקודת שיא מהסוג הזה – הופעה עם תזמורת קלאסית. זה דורש כמובן לתפור חליפות חדשות לשירים, למצוא נקודות מפגש בין הפופ לקלאסי, כמו גם "ערכים מוספים" ורעיונות משדרגים.
בחלק הראשון של הערב ניסה דני ליטני להסביר לנו, שהבלוז מוצאו באוקראינה. בלז (עיירה בחבל לבוב) אומר לכם משהו? אה, בלז – בלוז. מתאים לא? שורשים רבותי, שורשים. החידה היחידה שליטני לא פתר – איך הגיע הבלוז מבלז לשיקגו. נו טוב,
אחרי המופע, קילפתי ניילון. הדיסק החדש. הוא נפתח במילים: "אני מוקף במחשבות / אני סופר את הדקות / אוסף שברירים של זכוכיות מהרצפה / ומאבד את הגבולות כשהצלילים והריחות תופסים מקום על הקירות והתקרה". יפה לא? השיר יגיע בסיום הערב.
מגיעים לשיאי הרייטינג. שלמה ארצי פוגש את משתתפי חצי הגמר, שומע אותם, אבל מכריז שהוא אינו מנטור. בהמשך יתברר שהוא בכל זאת קצת כזה, לפחות בכל מה שנוגע לביצוע השירים שלו. כל השירים בשלב חצי הגמר – של שלמה ארצי.
צהרי שישי, תיאטרון הבימה. מירי מסיקה רואה את אמא שלה על מדרגות התיאטרון. דאגה מתגנבת לליבה. "הכל בסדר אמא? מה את עושה שם? תחזרי למקום, אמא", היא מבקשת. נדמה לי שמירי מסיקה אינה מעכלת שאמא שלה אינה מעכלת, שהיא מופיעה
זה היה מהיר. עוד לא הספקנו למנות 30 למותו של שמוליק קראוס, וכבר ערב מחווה. מה המרוץ? כל העתיד מונח לפנינו כדי לזכור ולהזכיר את נכסיו המוסיקליים. אבל ב – 88 אפ. אם מיהרו להרים ערב ארוך של כשלושים ביצועים
הופה. איזו זמרת. איזו הופעה. איזה קול. a remarkable voice. נעבור מיד לרויאל אלברט הול בלונדון. כוונו את המערכת לדולבי 5.1. לא חייבים להתלבש יפה. אפשר להישאר בנעלי בית ולהרגיש רויאל אלברט. אני לא אומר לכם ללחוץ בשלט מס. 7
"זה הרגע שאתה מפסיק להבין במוסיקה", אומר יובל בנאי, כאשר נשאל את מי היה מעלה לחצי הגמר. נדמה לי שלא חייבים להבין במוסיקה, כשמדובר בזמרת כמו רוני פרי. כלומר: יש זמרים טובים מאוד, ויש זמרים טובים יותר מהטובים מאוד. רוני
ישראל גוריון "קורא" את מחשבותיו של הקהל: "אתם בטח שואלים מי כאן הבן של בני אמדורסקי". אז נכון שמפרידות כמה שנים בין הבן של בני ובין בן זוגו ל"הדודאים", אבל אצל ישראל משתובב, כמו תמיד, הילד הנצחי. גם הליצן. הוא מסרב
"היה סבבה", אמר הזמר ג'ואי ברנס בסוף הערב. סולן קלקסיקו למד עוד כמה מילים מחניפות מאוצר הסלנג. לקראת סיום שלף אותן. רגע של – אני הולך להחניף לכם, הכל בסדר, כי אני עושה את זה בכל מדינה אליה קלקסיקו מגיעה.
לא שמענו דיסק תחת השם הזה – "אחד לנשמה אחד למסיבה"? כן, אבל לא בלייב. שלומי שבת לייב זה משהו אחר. נשמה ומסיבה – בפסגות אחרות. מנטור נשמה. בתוך עמו הוא חי. רומבה פלמנקו, יווני, לטיני צועני, ים-תיכוני, טורקי. המלדיטה
טיפ ממדריך ההצלחה ברוק המקומי: עשה יום הולדת לתקליט ישן. אם אתה אמן מצליח, יש סיכוי ששיחקת אותה סולד אאוט. אבל כדאי גם שתהייה ברי סחרוף, ושיהיה לך אלבום ששווה לחגוג עליו. הגעתי לערב האחרון המפוצץ מתוך חמישה שחגגו 20
אני ממשש את עצמי. יש רגעים, שאתה מצטרף לשרים בלי לשאול שאלות. זה קרה ב"והיא שעמדה" בסיום. עזוב אותך ממי שאתה, חילוני או דתי. תקשיב לצלילים ולשירה. תן להם להלך עליך. התבוננתי בקהל. הרבה חובשי כיפות. גם כאן, כשמוסיקה אמורה לבטל
צודק גלעד כהנא. גם כשאנוכי הולך לראות להקת רוק, אני בא בשביל הסולן, בטח כשהסולן הוא גלעד כהנא. הנגנים יכולים להיעלב, אבל תארו לכם "ג'ירפות" ללא גלעד כהנא. אתם לא יכולים לתאר? אין דבר כזה. באחת עשרה ומשהו בלילה כוונו
כמה שוות בחירות השירים של המנטורים? הרבה. ההחלטה של שלומי שבת לבחור ללינה מחול שיר בערבית – שווה זהב. הלך עם הלב. הלב ניצח. לשלומי שבת יש לב גדול יותר מיד מאוגרפת. הכל נכנס להחלטה הזו – לא רק שפת
מהאזנה לדיסקים – "מטרופולין" אינה משדרת מופע עמידה. מופע עמידה במועדוני הישיבה (והזלילה) הוא בדרך כלל אירוע רוק רווי דציבלים ואנרגיה, שבמרכזו סולן מוביל.כשראיתי את הבמה העמוסה והמעוצבת לתפארת, הבנתי ש"מטרופולין" של דיסק הפופ, מתכוונת להיות בערב הזה מופע Rock. לא
שנגדיר מחדש אושר? דני רובס כתב אתת השיר הזה ברגע אחד של "אושר". אבל זה (הרגע הזה) כבר רגע אחר. נכון: חוזרים לשיר ישן, שליחו לא נס. הנקודה היא שדני רובס רצה יותר מאשר שיאמרו – השיר לא התיישן, אלא
שלב האתגרים של שלב ההופעות. תן לזמר או לזמרת שיר שאינו – בסגנונו, אינו תואם אישיותו, שפתו הטבעית, לעיתים גם את קולו. אני לא בטוח שזה נחוץ. האתגר אפילו מזיק לתוכנית, כי אנחנו מקבלים לעיתים ביצועים פחות טובים מזמרים מעולים,
ארבעה ימים אחרי שכתבתי על הדיסק – אני מקבל המחשת השקתו בלייב. בטח שחולפת מחשבה – אם הדיסק כל כך טוב, למה לקלקל לעצמך. אחרי הכל תזמורת קלאסית – יכולה להיות נטע זר (ומשעמם) במופע שמשתייך לז'אנר, שאינו חנוט בחליפות
בכי הפך כבר חלק בלתי נפרד מדה וויס. כולם בוכים. זמרים, הורים, והפעם גם מנטורים. לא התלמידים מתייפחים אלא המורים. זה אמיתי – אומר לי מישהו. אל תחשוד. נכון, אבל זה טוב גם לרייטינג. הדמעות של שלומי שבת: אנאל ולנזי
כמו שמרגיש ליבו של כותב שורות אלו – הראל מויאל עדיין לא שם – לב הקונצנזוס, הגם שהוא מכוונן לתדרים הגבוהים של אהבת הקהל באגף המיינסטרים בין שלמה ארצי לשלומי שבת. צריך להודות: הכוונות להגיע לקיסריה – ברורות. הראל מויאל
פעם רביעית שאני שומע את יסמין לוי. מה עוד יכול לרגש? והנה זה קורה עוד פעם. כלומר – קורה הבלתי יאומן במונחים שאינם חייבים הסברים רציונאליים. יסמין לוי היא זמרת שממשיכה לעורר ריגושים במובן הכי פשוט של המילה. כשהיא שרה
שלב הדו-קרב ב"דה – וויס" נועד מראש להיות "אכזרי" לצורך העצמת הרייטינג. אבל הבחירות שעושים המנטורים נותנות הרגשה כי אין כאן תחרות, אלא דברים מוכרעים מראש בניגוד לשלב האודישן. אני מעריך שההתלבטויות לא כל כך קשות, כי לכל מנטור יש העדפות אישיות. גם היועצים שהוצמדו למנטורים
עידן רייכל מצטרף לעילי בוטנר וילדי החוץ? הפרויקט של רייכל את בוטנר? זו יכולה להיות הסנסציה של השנה, קונטרה אשכנזית ענקית לפופ הים-תיכוני, להיט סולד אאוט לחמש השנים הבאות. זה לא יקרה, אבל זה קרה. רייכל הגיע חד-פעמית לערב ההשקה
