סינגלים חדשים

"אולי מחר אני אהיה יפה מאוד/ ובשחור אישוניך אהיה לבנה/ ותראינה עיניך כי אני יחפה מאוד/ומצחי טהור כאור הלבנה"   כששמעתי את שם השיר, זמזמתי כמעט באינסטינקט את הגרסה המוכרת לי מנורית גלרון ללחנה של יעל גרמן. מה שכמובן עורר

מגיע גל אריק ברמנים? אז בני בשן זה לא בדיוק אריק ברמן. אבל יש תחושה שמגיע גל כזה של הבה נתפלספה על האגו הגדול. אגו נובו מניאק  סופיסטיקייטד. אני הכי חתיך בתל אביב, אני הכי יפה ברמת גן, שר לנו

"ציירת לי לילה במקום שקיעה/ אישה נטושה היא כמו לביאה פצועה"…   גם אני לא הייתי מעביר את המשפט הזה בקורס כתיבה יוצרת למתחילים. אני קורא בדף היחצנות על בחור שכתב את המוסיקה לסרט One mind One   Voice  שגייס מיליון

מקצב מיד-טמפו  מוביל לטון הנינוח הזה ששר "אהוב אותי תחת עיניך/ במקום בו אוכל להיות תחת השגחתך". מלכה אינגדשט מחפשת אהבה תחת השגחה בכל מקום שבו תדרוך כף רגלה, שבו יש מנוחה לגופה. יש לה קול נעים. הבעה שנוגעת וכמעט

חן מזרחי כולו בן 18, וכבר נמנה על חבורת הגברים הבוכים בלילה בגלל האהובה הקטלנית שהורסת לו את השינה. הוא חיפש אותה "כל ימי חייו" הקצרים. רחמנא לצלן – הוא רוצה לתת לה את הכל, והיא משיבה אותו ריקם. אולי יבוא

אני צריך את אמיר קנר כדי ללמוד בלוז מהו? קנר החליט שמה שחסר כאן זה איזה בלוז חמים בעברית. הוא לקח את הפורמולה הבסיסית והתקין חרוזים, רק שיצא מזה משהו שמנסה להזכיר את הדבר האמיתי. החריזה נורא שבלונית, וכל תכליתה לשרת את

נו באמת, בשביל התובנה הזו ש"פעם זה טוב, פעם זה רע" וש"פעם זה לא, פעם זה כן"  – אני  צריך דווקא את שי לביא? מצד שני, רוח הקאונטרי מיוסיק הקלילה שמנשבת במפרשי השיר הזה, עושה ההגיג עממי מחויך עם קורטוב

חוזרים למקורות. אולי האור הגנוז היה גנוז יותר במילים של אבן עזרא. מאיר בנאי לא היה מעז לכתוב ככה היום, אבל אבן עזרא בניסיונו לגעת בנשגב – ממלא את בנאי במוטבציה לשיר "לך תאוות תהילתי/ היה עזרי בצרתי". לפי הטון,

מה הייתה האסוסיאציה הראשונה שלי? בלי שום ספק – כנסיית השכל. אחר-כך התברר לי שהכותב והסולן הגיע גם הוא מהמחוז הדרומי הזה, מהעיר שדרות. אבל בלי שום קשר – גם במוסיקה של הסוכריות  לוקחים בסיס קצבי, תקראו לזה "רוק", גיטרה

צחי ורועי, אהלן. מה, עוד הולכים בימינו שירים מבולבלים כאלה? "אשת המחר" – רעיון נחמד. כולם הרי מצפים למחר. כולנו חיים בעתיד, מצפים שאז יהיה יותר טוב. שתגיע אישה טובה.  אשת המחר. מי ידע אותה? אבל הכותבים דווקא מדברים על

הקול הקסים אותי. דיאפזון שאפשר לעשות איתו מטעמי רגש נפלאים, תלוי במתכון. טנור תחושתי יפה. דטאוקר יודע לסלסל בו, במנגינה שלוקחת אותו לפסגות קיטש חדשות. לא הייתי אומר את זה אלמלא הטקסט הזה שדי בשמיעה אחת כדי להמאיסו עליך. הוא

 אחרי השיר הזה בא לי לפתוח את מצעד הקיטש והקשקושים הארצי. מי כותב כאלה שירים בימינו – בדם ליבי, אני חולם עליך/ אז אל תבכי לי/ את נר של אהבה/ את בקרבי/ אני קורא אליך/ שרק תגעי בי באש הלהבה"

בשיר של לביאד יש גשם, שמיים קודרים ואורות ניאון, שהרי לא יתכן ששיר אהבה צבוע בצבעים מלנכוליים יהיה על רקע של שמש בוקר ושמיים בהירים. עוד שיר בסדרה גברים בוכים בלילה שמפרנסת היטב את המדור הזה.  היתה טעות, היא נטשה,

בקומוניקט שהגיע עם הסינגל מציינים שכבר הספיקו להשוות את נועה עם ג'וני מיטשל, ניקו וואשתי באניאן. הייתי מצנן בשלב זה את ההתלהבות וממתין. באר-שבעית במקור שבחרה באנגלית כשפת שירה, ז'אנר הסינגר סונגרייטריות המוכר מהפולק האמריקני. השיר ייכלל בקרוב באלבומה החדש

יסמין שדה מבכה את אי בואה של האהבה. "האם אמצא אי פעם את הזיווג שלי?" ו"עד מתי אחכה לאהבת חיי". אהבה – נושא כאוב, כואב, מכאיב, בטח כשמדובר ב"אהבת חיי", תחום שלא אני ולא יסמין יכולים להגדיר במדויק. לא סתם

כמה אני מבין את הראש של מומי לוי. הוא רצה בלדת אהבה רגשנית עד השמיים, ושגם יוכל לטפס בסולם הרגשי והקולי לדרגות סטיווי וונדריות. אנחנו אוהבי סול סוונטיז, מבינים אותו, במיוחד אחד שמתגעגע למרות שהוא היה אז קטין.  וההפתעה היא שלא

גלית עסיס שרה בגוף שני "אתה רוצה לנצח/ אנשים לידך חונקים אותך/ אתה מחליק ואין אחיזה/ את יודע, אבל אתה רוצה לנצח". הוא רוצה לנצח, היא יכולה לתת לו תקווה, אהבה. הבנתם? מה יש כאן? פסיכולוגיה באגורה. התבוננות בבחור שהמצ'ואיות

קראתי בעיון רב ובסקרנות  את הדף הביוגראפי של ורשיצקי שצורף לסינגל. בנו של מאמן כדורסל, נטש לימודים ברימון, התחיל לימודי תקשורת, כתב תרבות במקומונים, מאבטח של שרים, לומד תואר שני בהיסטוריה. וכמובן, זמר. לשם כך הרי התכנסנו. השיר עוסק ב"ריקוד

ה"חולשה" של כותב שורות אלו, שהוא מתחיל לבחון שיר עם טקסט. החולשה של ירין ברקן מתחילה בטקסט. כבר שתי השורות הראשונות כמעט גרמו לי להפסיק להקשיב: "זה סיפור על אהבה/ שערכים קבעו לי שאסור". אני ממש לא רוצה להיכנס לנעלי המורה

תני לו רק סימן, כי את האור של חייו, והוא לא יכול לחיות בלעדייך. מה שרים היום עוד טקסטים כאלה? לפי השיר הבנאדם מאוהב קשות. לא רק שהוא מאוהב קשות ונואשות – הוא ממתין לה כבר שנים. רק שתיתן סימן.

דור דניאל משרבט על דור האבודים, על כאב שגובר ככל שממשיכים, על קסם שמחליף מקומות עם עצב. מה, מי מו? גל מבואסים חדש מגיע לחופינו? למה אנשים מבואסים? אנחנו לא הכי מקבלים תשובות. הטקסט די נמרח. עצב כמוטו, היעדר אור

 לא נראה שקוואמי עבר טראומה, הוא אינו משתייך לעמותת גברים בוכים בלילה. נחמד לו לשיר בטריפ הופיות ג'אזית – שהיא (שמוקפת תמיד באלפי גברים) אינה סופרת אותו, לא שמה עליו, שר את זה בנונשלנטיות מחוייכת, שירה שלא הייתה עוברת את

בשורה התחתונה – היא אוהבת אותו. נקודה. את זה אין בכוחה לשנות. אז מה הבעיה? הגעגועים למקומות – סיכה שקנה לה ב"תחנה גשומה של אגד" וגם "הצער שלו שבא עם זר פרגים שחור" ו"האהבה היא תינוק מיילל/ ורק בין ידיך

יהלי סובול כתב על אביב שמתפרע עם קופסת צבעים, סגול שהיא אוהבת שמטפס על הקיר. מכתב אחרון שלה שזרוק על פסנתר בין חשבונות וספרי תוויים. שזה אומר מה? שזה עוד סתם חתיכת דף? הרי הלחן שכתב בן ארצי, הטון הנרגש שלו

איזו התרגשות, איזו דרמה. חשבתי שמאחורי שם כמו "תבלינים" מסתתר משהו מבודר, קליל וכייפי. והנה, שחר נהרי, הסולן של התבלינים מאילת מנסה בביצוע הזה לפתוח שערי שמיים ומגיע לקרשנדו בסיום השיר תוך שהוא זועק – "תבין שיש לך סיכוי להיות

מתחיל צליל מיתרים יפה, שאחריו מגיע קצב קליל, קורטוב לטינו, רקיד ופריך, שאינו מבשר שמחה דווקא: הקול הנמוך והחמים והטיפה מסתורי של שרון מולדבי שר על שמש שחורה ששרפה אותו עד כלות ועל עיני אמא שאינן רואות. "מי ישחרר נשמות בעיניים, מי יעזור

לא מספיק להיות צודק. או כדברי השיר של לב ארי: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר?" או: "אני צודק אבל נשארתי לבד" או: "איך עוברים עם הצדק הזה את החורף". צודק, ארז לב ארי. לא רק שהוא צודק, הוא

מה נשאר לה מהאהבה, מדמותו? הוא עזב בלי סיבה, השאיר מועקה, מתחילה מחדש בלי כוחות של ממש. תרשו לי להיאנח. לשאוף אוויר צח. כמה פעמים אפשר להתבכיין ככה בוריאציה כזו או אחרת? לפי הקומוניקט הדר עוזרי עשתה מסלול בכוכב נולד 3,

 גפן כתב לה מילים דרמטיות: "אחרי שאהב/ שיכורה בלי לשתות/רציתי רק עוד". סינגל ראשון מאלבום חדש. התשנה ריטה את עורה? מי רוצה שריטה תשנה את עורה? גם יהונתן גפן לא הפך פתאום "משורר אלטרנטיבי", גם רמי קליינשטיין עדיין כאן, וקליינשטיין

זהו זאב נחמה  ללא  אתניקס. נו, הגיע הזמן לאיזה שינוי. השיר מדבר בין השאר על "מים כבדים" (כנראה לא בקונוטציות הגרעיניות של המילה) ואמנם אין ספק, שהמים הזורמים עכשיו באפיק של נחמה כבדים יותר, הצליל טעון יותר, הייתי אפילו אומר "אלטרנטיבי", ובטח