האם להסתפק ב – A Heartbreak, הפותח? בימים ששירים הם הסיפור ופחות אלבומים, היינו יכולים לנטוש את האח והאחות האוסטרלים כבר בשלב זה. יופי של שיר לכביש הראשי. אבל גם ריק רובין המפיק האמריקאי, שהחתים את צמד הפולק-רוק והביאם מאוסטרליה
לקראת אלבומו החדש Tell ’Em I’m Gone, מוציא יוסוף/ קט סטיבנס, כוכב השבעים שהתאסלם, שני קאברים. האחד ל- Dying To Live, שירו של אדגר וינטר מ-1971. השני ל- You Are My Sunshine, שיר קאונטרי מ-1939. שני השירים – לא משהו
11השירים הם צלילה לעולמו הסבוך והמתוסבך של רן שפירא, שמנסה לגעת בכאב, גם למצוא מפלט והצלה. למעשה ניסיון לתחקר את הכאב, לבדוק מצב נפשי, לרדת לרזולוציות של אני-מול-עצמי. הוא מורכב מזיכרונות ("בלוז לילי"), תיאור מצב נפשי ("סכיזופרן", "כאב"), עקרות יצירתית
לא איש פיוטים אנוכי. המסורות של יהדות המזרח אינן תחום התעניינות שאני מטפח. המושג "שורשים" מכניס אותי ללחץ מסוים. אני משתדל להבין את הצורך לחבור לנכסי השירה של העם היהודי לדורותיהם. מצד שלישי, כשאני שומע יסמין לוי שרה לדינו, אני מוכן
את הכתיבה של אדם דוריץ Adam Duritz הגדירו "החוליה החסרה" בין ברוס ספרינגסטין וואן מוריסון. Palisades Park, הראשון בדיסק החדש, מאשר את התיאור הזה. שיר של שמונה דקות הנפתח בצליל חצוצרת ג'אז מפתיע. דוריץ שר בקול מתייסר אותנטי, בתחושת ניכור.
פשטות? לא בדיוק. קראתי והפכתי בטקסטים. מילים פשוטות: – מצאתי עצמי מנתח שירים. הנטייה הטבעית היא להקשיב למוסיקה בלי להיות צמוד לחוברת הטקסטים. לקרוא טקסט פעמיים-שלוש, לרדת לעומק הגיגיו של אביב בכר, ואז להתחיל להתייחס אל המוצר השלם – עבודה.
עוד שנייה יגיע סתיו, שר מיקי גבריאלוב. המוסיקה – עולם יפה נטול טראומות ובלגנים. קליטה, סמבאית מחויכת, צליל חצוצרה מאיר של עדי מאירי. גם כשגבריאלוב שר "היא אומרת לי שנמאס לה כאן" ו"זה מקום מוטרף וגם מסוכן" בשיר הפותח, המוסיקה
צודק אביב גפן. יש קסם בכאב. כמעט כל האלבום הזה הוא כאב קסום. מלנכולי שירד מגג הרוק כדי להינעל בחדר מחשבותיו המתפכח. עוטף עצמו בצליל כינורות משכך כאב. סינגר סונגרייטר של מהלכי פופ מחניפים, אך לא מלוקקים. בודק את עצמו
הורדתם בחינם? – שווה! אם יש להקה שממשיכה להמציא עצמה מחדש ולהישאר אמינה – זוהי U2."שירי תמימות" החדש שומר על סטנדרטים של אלבומי מופת כמו The Joshua Tree משנת 1987, Achtung! Baby משנת 1991. די לשמוע את הטון של בונו,
פרויקטים מוסיקליים של יוצרים-מפיקים מקומיים מוצאים דרכם אל הזרם המרכזי של הפופ. זהו אפיק פופ, בו יוצרים בוחרים לעצמם מבצעים שונים ההולמים את האוריינטציה המוסיקלית שלהם. עידן רייכל התווה דרך קוסמופוליטית נפלאה. עופר מאירי יצר סגנון משלו – במטרופולין. שמוליק
עד עכשיו, כשדיברנו על קונטרה-בסיסט יצירתי במוסיקה המקומית-עולמית, אמרנו – אבישי כהן. מעכשיו יש לומר – אדם בן עזרא הבחור, הכובע, הקונטרה בס, הקונטרה-בס-צ'לו. הכישרון. תזיזו את הכלי לקדמת הבמה. האוריינטציה: להתקרב לשמיים. בינתיים, הוא בתחילת-אמצע הדרך. לא מסמן גבולות. יוצא למסע
ענת אסתר חיטמן צריכה לצרוח. לא לברוח, לא לשכוח, לא לדחוף, לא לדעת, לא לגעת. רק לצרוח. כך היא פותחת את אלבום הבכורה שלה. עשיתי עליה גוגל. קיבלתי כמה צפוי – "רוקרית", "נותנת בראש". גם הדף שנשלח עם האלבום מכנה
סינגל שני של Moz מתוך האלבום הממשמש ובא בעל השם המתריס World Peace Is None Of Your Business. שיר שעוסק בילדות ובהתבגרות. בטון המלנכולי אי אפשר לטעות. גם במוסיקה. זה מוריסי בעיבוד בס אנד דראמס. נשמע כאן במיטבו. כלומר –
להמתין 23 שנה לאלבום חדש של להקה. מד ציפיות? בשמיים – למי שזוכר חסד נעורים. אכן: הראשון של להקת האלט-רוק (שמלכד 3 אי.פי) באורך מלא מאז Trompe le Monde של 1991. המפגש המחודש של פרנק בלאק- בלאק פרנסיס, היוצר המרכזי
כמעט צפוי שאחרי מותו, מוצאים-מגלים את השירים "האבודים". אצל ג'וני קאש זה כמעט מתבקש. קאש היה ונשאר רלוונטי – בטח בתחום הקאונטרי מיוזיק. האיש בשחורים, אגדה בחייו, שמת לפני 10 שנים, "חוזר" עם שירי קאונטרי במיטב המסורת. מספרים כי שנות השמונים
מיכה ביטון הוא טרובדור מקומי, ששר שירי פולק צבועים בצבעי מים אוריינטאליים רכים. השירים בדרך כלל נוגים, לא דרמטיים, לעיתים עטופים בצלילי מיתר קלאסיים. קול רגיש, מתרגש מתגעגע, כשהוא מזדהה עם חוסר האהבה של "מיקי", נוגה ומתכוון כשהוא שר "ולחיות
האיש עם הגיטרה עצר את נסיעתו בכביש המהיר, ירד לשביל צדדי כדי לבדוק האם מעיין יצירתו עדיין נובע כמו פעם. בשנים האחרונות, היה חשש כי יבש. הקהל חזר להתרפק על נכסיו הישנים, אבל דני רובס הבין שבלי חדש – אין
שמח או עצוב? גם וגם. אבל גם כשפבלו רוזנברג עצוב – יש לו מלודיה שמוציאה אותך אופטימי. ים-תיכוני, לטיני, סאן רמו. אירופאי. אין דרמה. יותר מלודרמה. ה – Mellow בעיקר. בטח לא Rock. אין כמעט מנגינה באלבום הזה שזקוקה להאזנה
צליל הסינטי של Lazy בפתיחה אפוף אווירה לילית קודרת. שיר לאי בודד, להתבודדות, להתאהב. מזג אוויר חורפי. אהבתי גדלה מהאזנה להאזנה. תרגום חופשי מאנגלית: "העצלות שלי מתרחשת/ כל יום שורפת/ מכסה אותי ומושכת אותי מטה/ עצלנית מדי למחות מתגנבת למיטתי/
8 שירים בלבד באלבום שני, שיוצא 5 שנים אחרי אלבום הבכורה. אם ניקח בחשבון שאחד מתוך השמונה הוא גרסה לשירו של יוסי בנאי "מרוב אהבה שותק", שיצא לפני 3 שנים כסינגל, נגיע לדיסק רזה, כמעט EP. מצד שני, החשש להוציא שירים
כל אדם הוא סיפור של הלב, כך פותח גד אלבז את אלבומו החדש. אחרי 16 שירים (ללא הרמיקסים) יש אכן תחושה שאלבז מגיש לנו את ליבו בדיסק הזה. כלומר זה בעיקר "הלב" ששר מתוכו, או הולך לפניו. "סיפור של הלב"
צער זיו רובינשטיין על שיר הפתיחה: השיר "כמה שיותר" מגיע בטון נרגש המשדר אותות מצוקה. זיו שר על היותר שמבטא את הפחות. החיים לא משהו. הלבד – נכון. יש תירוץ לשיגעון. בלדת רוק שאמורה לצרף אותי (המאזין) למאבקו האישי. אני
כמה שנים עברו מ-1987? תחשבו. מה עשה הזמן לביצועים? – תקשיבו. להיות נערת רוק בגילה – זה לקחת את כל המטען של השנים ולהתחבר לחשמלית של יאיר מיכאלי. "ילד אסור ילד מותר" מהדורת 2012. הקלטה שנעשתה במהלך סיבוב ההופעות הנוכחי
סיפור מסע בדיוני של טריו הפרוג-הרד רוק הקנדי הוותיק יליד 1968, הראשון מזה חמש שנים, העשרים שלהם מאז הפעילו את המגברים ופתחו מבערים. ראש מיושנים? לא, לא, לא. ממש לא. מה פתאום. נכון שזו הדדיות משולשת שאינה ממציאה שומדבר חדש,
לב. יש לאייל גולן שיר ללא לב? לב נשבר, לב שבור. כאב לב. נגעת לי בלב. פתחי לי הלב. יש להודות – גם הביאה שמש לחייו. לא רק לב. ואללה. הרבה לבבות ב – 17 שירים חדשים של גולן. לא תמיד האורך
תביטו ברשימת השירים מטה. מזכרת רטרוספקטיבית ללהקה שהתפרקה בספטמבר 2011. אוסף של 40 שירים בשני דיסקים הכולל שלושה חדשים . הבחירות נעשו ע"י חברי הלהקה. אוסף מס. 8 (!) של R.E.M אחרי 30 שנה. מה הם היו? פוסט פאנק, פופ, פולק
I'm not saying that pain doesn't exist no more in our life But now we know how to navigate it דידי, ידיד ותיק של מרי ג'יי בליג' ושותף להפקה של My Life, הפרק הראשון, שיצא ב-1994, מקבל טלפון מהגברת בליג', שבו
מאיה בלזיצמן מדברת הרבה על המחווה למועדון הרוקסן של שנות ה-80. כשמאיה היתה בת 8, כותב שורות אלו בילה שם הרבה, כולל רדיוהד בראשיתה, אבל האוסף הזה לא עושה לי דז'ה וו לרוקסן. מה שיותר קנה אותי ב-ep הזה (למה
אני מוכן לשלם בשביל שהתזמורת של ישראל ברייט תנגן לי (יש הנחות למבקרי מוסיקה אוהדים?). אמנם אין לי חתונה או שמחה בפתח, אבל על התזמורת הזו לא אקמץ, שלא כמו ישראלים שמתנפלים על כל חינם, שלא לדבר על תזמורת, שמוכנה
בסוף הערב, ניגש ישראל ברייט לפסנתר צדדי ושר "אנקש" לפי ברטולד ברכט בתרגום נתן אלתרמן המוכר מאריק לביא. לא צפוי, לא מצופה, אין בעיה להגיד – מרגש. ניגודיות יפה למה ששמענו לפני. מה קרה? הרי הבטיח ביצועים "ללא רחמים" לשירים
