מוסיקה ישראלית

דקלון וסגיב כהן עשו עסקת חבילה משתלמת. סלסוליהם המשותפים מצלצלים בקופות הכרטיסים. המיינסטרים ה"מזרחי" מתנהג כרגיל לפי כללים כלכליים, לא תמיד אומנותיים. נכון שהקולות של הזמרים המופלאים נפגשים לפגישה מפרה, מסתלסלים יפה, אבל נראה כי השיקולים הכלכליים לעיתים עולים על

ובמדורנו – גברים בוכים בלילה, קבלו את אביתר קורקוס, המפעיל סלסולו כדי להפוך עוד קלישאה על האהבה ושברונה לדמעות. אביתר מוציא לפועל את השיר בהתרגשות כזו, כאילו חרב עליו עולמו בעקבות הליכתה. יש משהו ממסורת שיר ערב הפופולאריים בצליל הדיכאון

פנייה לאלוהים, משאלת תקווה. אור מול חושך. חיפוש הטוב. חזרה לבסיס. ללא התפלספויות. ללא דרמות. צלילי פסנתר והקשה פותחים דרך להגיג הפשוט. גם המנגינה – הפשטות הרכה היפה. עצבות מנחמת. התזמור האקוסטי – מעטפת מעודנת. נוגע נגיעות רכות במזרח. עדינות

עמיר בניון שר את סיפור יוסף, בן הזקונים של יעקב, ואחיו. מה יום מיומיים? פרשנות חדשה? דגש על הנמשל? מוזר, דווקא בימים אלה של מבצע "צוק איתן" שככו השנאה והקנאה בין בני ישראל, אבל בניון שר אותו כאילו אנחנו בימים

לגעת ללב, להרטיט, לגרום התרגשות, לעורר רגש עז, להסעיר נפש. אין מילים אחרות. למעשה – אין מילים. סהר שרב בחר במילים פשוטות, מפני שצלילי הצער שהתנגנו-הסתלסלו בנפשו התחננו למילים, ביטאו געגועים עזים שחברו לקולה של אמא. שיר זיכרון מרטיט. בוקר

אדם גורליצקי נע על נתיב מלודי מדוכדך, שר את אשר נפשו החצויה משדרת למיתרי הקול. צליל פסנתר, מסלול שמע ידידותי. פולק חובר לפופ-אמצע, סינגר פוגש את הסונגרייטר. השיר הזה היה צריך לצאת לפי הקומוניקט המצורף בעוד כמה חודשים, אבל האירועים

שיר שממשיך לחלחל, לצמרר, להיות מציאותי. הוא, כנראה, ימשיך לדבר אל הילדים שנולדו היום וגם לילדים שייוולדו מחר. הוא מכיל את הטראומה של חיינו כאן, מבטא את הכאב הגדול בעקבות מלחמת יום הכיפורים הנוראה ב-1973, כאשר אותם תינוקות, שגדלו בצלה

שיר כזה לא היה נכתב בנסיבות רגילות. הוא נכתב בפרץ רגש ספונטני נוכח אירוע נדיר, שלא יכול להתרחש בימים רגילים. אריאל הורוביץ הצטרף לאלפי האוהדים שהלכו אחרי החייל הבודד, סמל ראשון שון כרמלי בן ה-21, שנהרג ברצועת עזה במהלך מבצע

סלסולו של הלב. אין מה להוסיף. תקשיבו. האמת הצרופה של דור שמעון. לחן נוגה יפהפה, עיבוד מאופק-מעודן לפסנתר, סלסולו של הכינור המשתתף בצער (רונאל רצון), והקול הזה ששר בדיוק את מה שחש הלב. נשבר הלב. כותל המזרח. כותל הדמעות. אחי

זאב נחמה מקווה לימים טובים יותר. התקווה מתחדדת במיוחד בימי מלחמה. השימוש ב"ארסנל של נשק" מול "ארסנל של רגש" שקוף מדי. נחמה פתח מחסן רגש מהסוג האופטימי. רגעי ההשראה מגיעים עד לספירות עליונות. המוסיקה למרות האמונה בטוב – אינה שמחה.

חיפשתי קומוניקט לעיתונות, שמגיע בדרך כלל עם כל שיר חדש. לא מצאתי. אחרי ששמעתי את השיר הבנתי שהשיר הוא הקומוניקט. גולן משפר עמדות כדי לחזור אל לב הקונצנזוס. יכול להיות שהשיר אפילו אחר לצאת. המחיר כבר כבד. עם ישראל מחפש כבר

הייתי ממש על הדלת לקראת רונה קינן בבארבי. נשמעה אזעקה. בטלוויזיה דיווחו על שלושה חיילים הרוגים בעזה. פתאום, התחושה הזו שלא. לא חייבים. הכל כמו קפא פתאום. גם בארבי עם רונה קינן התרחקו. יש ימים שלא חייבים לחגוג, גם אם

כמו מי הוא נשמע? לא חוכמה. הבריטון. אפילו המוסיקה. לא בטוח שקובי רכט שבע נחת במהלך דרכו כשהעמידו אותו מול אריק איינשטיין. אבל מה עושים כשהטון הזה מטעה לעיתים, במיוחד כשהוא מתנמך להביע ייסורי אהבה. האהבה כואבת כשהיא מסתלקת. הכאב

האב מציע לבנו תובנות אהבה על פי ניסיון חייו, למרות "אלף שנות חיים" שמפרידות. אידיאליזציה של האהבה תמיד מוצדקת. הנקודה היא, שהאב לא ממש מנסה לפתור את בעית הבן, מדלג מהר מדי לתכלית ("תאהב מכל הלב") לפני שהתמודד עם הבעיה

יש לי בעיה אקוטית. קשה לי עם שני אייל גולנים. הטון, הדיקציה, הצבע המנעד. אילו היו משמיעים לי את השיר ללא ציון שמו של המבצע, יתכן שהייתי נכשל בזיהוי. זה אינו אומר דברים טובים על פאר טסי. החוכמה היא להביא

אני חייבת להראות לו שאני מה-זה בסדר. שהיום הרבה יותר טוב לי. שלא ממש מתעניינת בו, רק הסקרנות גרמה לי להציץ לפייסבוק שלו ולראות לו את כל הקמטים. המאזין גם מיודע על סיום כתיבת השיר, ומשום מה תוהה, למה היא

איך אדם חוזר? בואו נדייק: איך מחזירים את אדם למיינסטרים? ארוז במלנכוליות נאה, עטוף מילים יפות, משדר רגש עוטף. באסטרטגיית הקאמבק עדיף לאדם להיות רוד סטיוארט רך-נוסטלגי מאשר ספרינגסטין נוקב ומחוספס. בכל הרע שמתרחש, אנשים טובים באמצע הדרך מצפים לטוב.

לא חבל על המנגינה היפה? ניסיתי להיכנס לנבכי הטקסט של גיא ויהל. נכשלתי. הסיפור מובן לו או לה. לא לי. מה קרה לה? למה למרות שכואב לה – יש לה אושר? מהו המקום, שבו השמש לא שוקעת לעולם? האם מדובר

מילת המפתח של לימור בלס לתיאור הליכה נגד כל הסיכויים היא הימור. בעיה לוגית: האם "קפיצת ראש" אל תוך מים רדודים אינה יותר מאשר הימור. היא הרי גובלת בהתאבדות. בלס הולכת מקצה לקצה – מחוסר תעוזה לסיכון של ממש. כדי

הגבר הדפוק מתבכיין. לא מספיק שהיא עוברת ממיטה למיטה, היא עוד מתלוננת שהיא בודדה. הוא היה אחד מקורבנותיה. עכשיו התפקח/התפכח. ("הייתי שיכור") לפי המוסיקה, שרון הולצמן אכן חוזר מפוקח ומפוכח. פופ לכביש הראשי. ראשוני, פריך, בהיר. אם פופ צריך לייצג

הקול מדוכדך-מפוקח. הפניה אליה (ילדונת) היא תרשים מילולי של מאווייו. שיר על פערים בין הזיה למציאות, בין עבר להווה. הפער הוא שיוצר/מפתח את הדמיון. גם אם קווי דמותה של הנאהבת כבר היטשטשו, הוא יודע במה חשקה נפשו – לדמיין אותה

אריק איינשטיין שר מזווית אבהית דואגת "כמה טוב שבאת הביתה". דרור משען שר מנבכי ליבו – כמה טוב שיש בית, כמה טוב שאתה נמצא בו, ובמיוחד בסופשבוע. שניכנע לטון המלו-מלנכולי הזה? אני אתה והוא חשים את התחושה: אין כמו מוסיקה

זאפה קטן על האיחוד הזה. זאפה היא ניסוי וטעייה. הניסוי הוכתר בהצלחה עוד לפני הצליל הראשון. משחק מכור. סולד אאוט תרתי משמע. כאילו שלא ידענו: הקאמבק מתברר כעסקה הטובה ביותר במוסיקה בכלל ובמוסיקה המקומית בפרט, אבל יכול להיות שגם קובי

מחשבות, חלומות, התפקחות – על המיועד האידיאלי. האווירה – מעט מלנכולית. אבל שירן אלעד יודעת לנטרל בהומור קל. לא מתבכיינת. המוסיקה – מעט פולקלוריסטית, מחוזות הסינג-סונגרייטר האמריקנים. האנגלית תאהב את השיר. הטון – נקי, נאיבי, חף ממניירות. מעבר טוב מהנמוך

מה רצתה להגיד? שעולם כמנהגו? שהחיים זורמים בשגרה ובמחזוריות מבאסות? שקיימת חוקיות מעצבנת של בניה והרס? מה חדש? – אין חדש. נדוש. יצא מעין ראפ בעיבוד מיתרים סטייל "הצליל של פילדלפיה". (ז'אנר סול משנות השבעים)  יוסי פיין במקום לתת לזמרת

ענת אסתר חיטמן צריכה לצרוח. לא לברוח, לא לשכוח, לא לדחוף, לא לדעת, לא לגעת. רק לצרוח. כך היא פותחת את אלבום הבכורה שלה. עשיתי עליה גוגל. קיבלתי כמה צפוי – "רוקרית", "נותנת בראש". גם הדף שנשלח עם האלבום מכנה

מהי "קצת אהבה"? ניתן לכמת? מצד שני הוא לא ממש רוצה את ה"אהבה" שכולם מדברים עליה. האהבה שלו היא לא האהבה של כולם. למעשה, יש לו בעיה עם עצמו. הוא אינו מבין מה הוא רוצה מחייו, אבל יש לו תחושה

כמה חארה כאן. למי לא נמאס. מי לא רוצה לברוח לאי בודד, לעשות אהבה. אבל כולנו פחדנים. לא אי ולא בודד. גם מיקי גבריאלוב לא מתיימר לברוח לאי שקט,  אבל לקח את השיר לכיוון של – אם המצב כל כך מחורבן,