בספרד הוא נחשב גיטריסט הפלמנקו המודרני. בעולם מערבי ובג'אז הוא הוא מוזכר בנשימה אחת עם הדואט שלו עם הפסנתרן הדרום אמריקני מישל קמילו באלבום Spain. המוסיקה אומרת הכל. טומטיטו עושה שימוש במבנים מלודים מרתקים, ולמעשה מעצב סגנון משל עצמו בריינג' רחב
לנציג הדור העכשווי של הרוק המקומי יש מה להגיד על מעמדו: "אני קשר, לא חלוץ מרכזי כמו אריק איינשטיין". לרחם על אלישע בנאי? ממש לא. הרוקרים הצעירים עושים קריירה מהעובדה, שהם לא יהיו גיבורי התרבות הבאים. הם גיבורי האכזבה, כלשונו
נער בן 16 שר שיר אהבה למבוגרים. יש לזה שוק. כל מה שנדרש הוא קול יפה. העתיד אולי יוכיח כי צומח כאן איזה אייל גולן חדש. אגב, אייל גולן היה קונה את השיר, אם כי לא בטוח שהוא היה הולך
בטוח שדן סלומון מאמין בדרכו. הבעיה היא שאמונה לבדה אינה מספיקה כשמדובר ביצירה. אפילו שירה רגשנית מלאה כוונה עדיין אינה מבטיחה גדולות ונצורות. הטקסט הזה הוא צירוף מאוד שבלוני של אמירות נדושות-סתמיות. לשאול עד כמה אתה מאמין בעצמך – הוא
היא לא מצליחה לחיות בלי האהבה שלו, מתה למגעו, לא יכולה לוותר עליו. הוא גורם לה להרגיש שהאהבה הזו לא תסתיים. הרי הם היו הכי הכי בין כל האוהבים. סבלה מסיוטים בחלומותיה עליו. היא פשוט לא יכולה לוותר עליו עכשיו.
דיסק הילדים "אף על פיל" נפתח בשיר סכיזופרני – "אני ועצמי" מאת איידה מאזה בביצוע רונה קינן. התרגום היפה מיידיש הוא של בני מר. גם 11 השירים שיבואו אחריו הם תרגומי שירי ילדים מיידיש (ספר שיצא בהוצאת כתר ב-2012) שזכו
דיפ פרפל מודל 2014 כנראה עדיין אינה מביישת את המותג דיפ פרפל בן 46 השנים קרא עוד
רוח הג'ה הרסטאפרי של בוב מארלי חוזרת לנשוב בבארבי בפברואר לטובת הקופות הצוהלות. בשני ערבים יעלו זמרי ישראל לחגוג למארלי 69. (הוא נולד ב-6.2.45) לנו יש הרי תירוץ טוב: הוא אחד משלנו בזכות ה – Zion שהתרבות הרסטפרית אימצה. יש
"מעניין את מי יזכרו", "כולם נעלמים, הכל שקרים", שרה נועה דויטש בשיר מס. 9 "תחרות". תעמידו את השורה הזו למבחן. נועה היא פליטת כוכב נולד 8. מישהו זוכר? מודה ומתוודה: גם אני עשיתי גוגל. ראיתי אודישן של "לא גבר לא
כאשר Kraftwerk היו אלוהי האלקטרוניקה בשמונים, גרי ניומן היה אלקטרו פופ מדרגה שנייה. Splinter שיצא אחרי המעבר שלו ללוס אנג'לס, מסמן את פסגת התפתחותו האומנותית. היום אפשר לומר – אין מישהו שנשמע כמוהו. אלבום של חרדות ופרנויה של האדם המודרני. המוסיקה
היא נהגה לאמץ דברים שהוא אמר לה בלילה. היא שמרה את כל החלקים מהימים האלה. עכשיו הם ממוסגרים. הוא האמין שיש סיכוי, שהחיים הם כמו גשר שחוצים. היא לא האמינה שמילים יביאו לשינוי. מבחינתה, אין בשורות – I know I'm
רואים לה בעיניים. נכון יותר: הדובר בשיר רואה לה בעיניים. הוא קורא אותה ומשתתף בצערה. לא רק משתתף בצערה, אלא מספק לה טיפ פסיכולוגי שימושי: תני לעצמך לבכות כי "אין שום סיבה להחזיק את זה". כפיר בן ליש שר את
לפי הדף המצורף, יוני פוליקר כתב את השיר על אחיו קובי שנספה בעת שירותו הצבאי (*). השיר נשמע יותר נוסטלגיה נוסח פופ שנות השישים מאשר שיר כאב המתעמת עם הטראומה. יוני מספר על ימי שישי והחברים בקריות, על תקופת הצבא
על איזו מחלה בדיוק שרה נעמה כהן? מה בדיוק השתנה בעולם הזה? בת כמה נעמה שהיא יכולה להשוות את החברה של פעם לחברה של היום? גם פעם היו "לבבות סגורים" – שנשארו סגורים. בעיות סגירות אינן דווקא תוצר של חברה
"ג'ופיטר" (Jupiter) מוביל את האלבום החדש של בלקפילד. הייתי הולך על עוד שניים שלושה שירים מצוינים. אלבום פופ של של שירי Soft Rock מובהקים עם נגיעות פרוג רוק. צבעים כחלחלים-אפורים עם מעטה דק של מלנכוליה, בלי מלודרמות. אביב גפן וסטיבן
גבר בוכה בלילה בגלל כניעתו בקרב על דמותה של אהובה שנטשה. לא רק לקחה איתה את שמחת חייו, אלא התמסרה לאחר. או-הא. אשרי המאמינים לאייל גולן, שהוא רוצה לחזור לגלימת הנזיר. אבל זו אינה הבעיה. אם ללכת על מבחן הטקסט
צערו של יענקל'ה רוטבליט חלחל לליבו של מיקי גבריאלוב. הלחן, הטון משדרים את עומקו. האם לגיטימי לייפות את העצב? הדיכוטומיה הזו קיימת בשיר הזה. הכאב קשה, הצלילים , גם כשהם אינם מביעים שמחה, יפים בעצבותם. גבריאלוב ייפה את העצב. העניק לו
תופי ה – Hang שסטיב שיהאן נוקש עליהם נראים כמו צלחות מעופפות שנחתו לשעה קלה באילת. הצלילים העגולים וההרמוניים מזכירים א ה – Steel Pan או Steel Drum, אותם תופים שמוצאם בטרינידד. שיאהן מחליף את הצלחות האלו בתדירות גבוהה. צליליהם
האם ביטחון גמור במישהו – הוא ערובה לאמונה החלטית בו. התשובה לפי נועה קורנברג היא – אל תאמינו אפילו בוודאות עצמה. בחיים כמו בחיים, אתם צפויים להפתעות, לאכזבות. "גם מי שפעל לפי ההוראות/ יתעורר שדוד, יחפש תשובה". יש בכך הרבה יותר
אחד הלחנים היפים ביותר ברפרטואר של צביקה פיק, הפעם בדואט עם זהבה בן. קרא עוד
זמר הפופ כריס דה בורג Chris de Burgh יגיע להופעה אחת בסוף מרץ בהיכל התרבות בתל אביב במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלו המלווה את צאת אלבומו האחרון – Home. קרא עוד
Invisible יצא לאייטיונס להורדה בחינם במשך יממה. כל הורדה הבטיחה תרומה של דולר על ידי Bank of America לארגון Red, שהקים בונו ב- 2006 במטרה להילחם במחלת האיידס. השיר נחשף במשחק הסופרבול האחרון בניו יורק. זהו השיר השני שיכלל באלבום
נתחיל מהסוף: "דרים בייבי דרים". זה השיר שהרטיט לבבות במהלך הופעותיו של ברוס ספרינגסטין ב – Wrecking Ball tour. השיר אינו חדש. הוא שייך לצמד הפאנק האלקטרוני Suicide, שהוציא אותו ב-1979. ספרינגסטין. הגרסה של Suicide נגועה בדכדוך. ספרינגסטין טוען את
תקשיבו לשיר הזה. לא. הוא לא נכתב לג'ורג' מייקל. השיר הוא גרסה לשירו של טרנס טרנט ד'ארבי מתחילת התשעים. בלדת רגש שמתלבשת ככפפה על קולו. לא בכדי הוא נבחר כסינגל המייצג-מקדם את האלבום. סנטימנטליות ללא תקנה. ג'ורג' מייקל מוציא במרץ
אין לי כוח לפוטבול אמריקני כולל ברונו מארס בהפסקה. לא אבזבז על זה דקה, בטח לא שעת שינה. תנו לי הפועל ירושלים נגד נס-ציונה כדורסל לפני השינה. מספיק לי. אבל אצל האמריקנים – המסורת חוגגת. עניין של מיליוני דולרים פרסומות
מוצ'וס גרסיאס, אומרת מרי פרדריקסון לקהל הצ'יליאני בסנטיאגו. לא זוכר אם הודתה בעברית לקהל הישראלי ב"תודה רבה", אבל זוהי הזדמנות להיזכר ב – Charm School world tour, גני התערוכה ת"א 2011. המשך התחייה המחודשת של הצמד השוודי, שגילה כי העולם
הדובר בשיר שר על עצמו בגוף שני (אתה), על השינויים בחייו בעקבות ההסתגרות והפחדים, הבריחה, הלב הקרוע. והוא כבר לא מה שהיה פעם. כותב הטקסט עשה שימוש בדימויים נדושים כדי להעצים את הדרמה: "כמו שחקן אבוד בהצגה", "להתהלך כמו מלך ובפנים
דניאלה לוגסי פוזלת חזק לפופ. גם הטנורים הגדולים הבינו שכדי לרדת לעם, הם צריכים לרדת לעם. את גרסאות הכיסוי האלו הכניסו תחת מטריה אחת שנקראת קרוס אובר. דנה לוגסי משדרת פופ גם במראה החיצוני שלה. לא ברור אם היא רוצה
כדי להמחיש את בדידותו נאחז נפתלי קון בדימויים ותמונות של בדידות: שלכת שיודעת מתי לעזוב, סיפור לא גמור, ימאי שאבד. הבחורה שאיתו אינה ממלאת את החלל. אחרי השלכת אמורה להגיע פריחה מחדש – התחדשות, אבל אצלו שום התחדשות אינה מחזיקה
תקנו אותי אם אני טועה: "סוקייאקי" Sukiyaki של קויו סקמוטו Kyu Sakamoto הוא השיר היחיד ביפנית שהצליח בגדול בארה"ב, והגיע למקום הראשון ב-1963, למרות שהרוב המוחלט של מאזיניו לא הבינו מילה מהשיר. סקמוטו היה כוכב ביפן, שחקן וזמר. השיר בארצו
