מוסיקה ישראלית

תנו כבוד, אומר קובי סאבלימינל שמעוני  באוברטורה, בקצב היפ-הופ. תנו כבוד לכול מי שעשה היסטוריה.  "השנה 2004, מעכשיו כלום לא יחזור להיות כמו פעם. מהיום הכול משתנה, ואתם כולכם חלק בזה".   צניעות היא לא הצד החזק של האדון שמעוני,

 "עד מתי על הגבול אשוטט/ עם לב שמקשיח וזין רוטט"   אלבום סולו ראשון לשאנן סטריט. המוסיקה – פיוז'ן עם כל דבר, קלאסי, אלקטרוני פאנקי. ג'אז. מזרחי. ראפ. אחרי שהקשבת ל-13 קטעים, ברור שהעיבוד והתזמור הם כאן פקטור רציני. התחושה

"לתת לך לשתות מים זוהרים ולהשאיר אותך צמא…"   רונה קינן – בקווי המתאר המוסיקליים המעודנים שלה – שרה על תשוקות בלתי מוגשמות. על מערכות יחסים בבעיה. המעין הזוהר שמשאיר צמא. הטון המתגעגע, המנגינה רבת היופי. אף אחד לא אמר

אלבום כפול שמאחד את יצירתו בשנים האחרונות – כולל בנוסף לאלבום הבכורה שני אלבומי ה-EP "קר" ו"גיבור גיטרה".   נגנים באלבום הבכורה בנוסף לאוריון (גיטרה, שירה) חגי שלזינגר – תופים, ספי אפרתי – בס, סינתי , שירה, דפנה קינן –

"ועוד תקופה מסתיימת כמו הילוך חוזר" (מתוך "הילוך חוזר")     "שפויים" הוא הילוך חוזר, וריאציה כזו ואחרת על שיר כזה ואחר ששמענו אצלו בתקליט דיסק אחר וכזה. שלמה ארצי נמצא רוב הזמן בהילוך חוזר, כזה שלויימל'ה, שמתגעגע למחוזות רחוקים, הבחור

כוכבים נולדים ממהרים לאולפנים לצאת משם עם דיסק. מה יש למהר? החיפזון מן השטן הוא. יהודה סעדו זה קודם כל הסלסול הזה  וקול הנשמה. הולכים המה לפניו. אבל אחרי ששמעתי את הדיסק – זה כמעט כל מה שנשאר – הסלסול

האלבום הכפול נולד מתוך פרוייקט "דברים בלחש" של הכנסייה בו שיתפה רביעיית מיתרים. רן אלמליח, יורם חזן,  יוצרי הכנסייה,  לקחו את מיטב החומרים של הלהקה ועיבדו-הפיקו אותם מחדש. תוספת הנגנים הקלאסיים והכלים האתניים האקוסטיים  נבעה ממוטיבציה וסקרנות לתחקר את המוסיקה

  "איפה איפה הפנים שבפנים/ איפה הקולות שמתחת למילים"   המילים של רונה קינן. הלחן של רביץ. שיר שפותח את החדש שלה. על הניסיון לחפש דברים שאבדו אי שם. זה אולי אומר משהו על מה שעובר על יוצרת כרביץ, שממשיכה לחפש

ג'נגו היה רוצה להיות ביטלס מקומיים. לפי שיר 10 "דיברנו עם אנשים" (דגימת שיר למטה) ברור שליבו של ג'נגו נמצא בביטלס. קשה לטעות בהשפעה, כמעט בכל אלמנט בשיר. לפעמים הוא מלנכולי כשהוא שר "אין זמן לחלום" מוסיקה שאינה מתחשבת בכלום.

מילים ולחנים: חמי רודנר פרט ל"מכונת הלהיטים הגדולה" – מילים: לאה איני. הפקה מוזיקלית: קובי אוז. עשרה שירים – שאומרים סימן שאלה. לא שלי דווקא, אלא של חמי רודנר, שכאילו שואל: מי אני? מה סגנוני ונותן תשובות רבות ומגוונות. זה

הדס דגול, זמרת צעירה  בת 22, בוגרת תיכון האקדמיה למוזיקה בירושלים, גיטריסטית, מורה לפיתוח קול, שרה על זרימה אינסופית בחלל החדר ועל ציפיה לשינוי. היא מנסה להגיע אל נתיבי השירה האומנותית הבוגרת. וזה לא פשוט. אני מנסה להיכנס לחדרה של

ברשימה הכותבים כל מי שכבר דוהרים קדימה – קרן פלס, איתי פרל, דידי שחר, איה כורם, אריק ברמן ואורי זך. מ"רימון" נפתחה הטובה והיא נהיית אט אט אסכולת פופ מיינסטרימית יצרנית מהוקצעת. כל החברים והחברות התגייסו לסייע למסיקה. טקסטים שמצליחים

הוא מתחיל בפרולוג, משהו על ביאוס וסיפורי אגדות – "כאן פיטר זקן/ היפה היא חיה/ בשביל תפוח רקוב לא צריך שלגיה" לא אוהב את החוכמולגיה הזו של יובל זדרמן. האיש גרד טקסט במקום לכתוב את האמת של עצמו. "עומד מול

"האנשים" הם: דרור שוסטק שירה, חשמלית, אורגן ואקוסטית, , נירי דמסקי – שירה, גיל ברעם – תופים, ערן נתנס- בס , דייב יוסף – גיטרה חשמלית. בשלושה עשר השירים שצלחתי יש הרבה התפייטות אבל מעט פיוטי אותנטי. זה חבל כי

אולי לפני שמתחילים לדבר על הדיסק, רצוי לדפדף בביוגרפיה של איילה אינגדשט  – עזיבת אתיופיה בגיל פעוט, הניסיון להשתלב בארץ אחרת ועד גילוי כשרונותיה, להקות נוער, להקה צבאית – חיל הים, תיאטרון הבימה בהפקה "תל-אביב הקטנה, תיאטרון הקאמרי – "מעיין

לא איבדתי את עצמי בדרך/ לא שכחתי מה זה לחלום/ אני כבר לא רוצה לרדוף עוד/ רוצה לשבת/ רוצה לנשום" לא חייבים להעביר את הטקסט הזה לפסיכולוג כדי להבין את כוונת המשורר. מי לא מרגיש ככה אחרי הרבה שנים של

מיקיאגי: שירה, דודי לוי: גיטרות, קובי פיטרו: קלידים, ארן אמיר: בס, רועי שקד: תופים. עיבודים: נוער שוליים ועובד אפרת.. הפקה מוסיקלית: עובד אפרת. "נוער שוליים" הייתה ספקית הלהיטים וההערצה של התשעים, ואני אומר את זה בלי טיפה של התרפקות נוסטלגית

מומי לוי בא לגלות לנו  – אהבה מהי. הא עושה את זה בחלק מהשיר בשיטת האלימינציה: "שירים שקל מדי לכתוב – זאת לא אהבה". לא נראה לי שהטקסט הזה היה מאוד קשה ומסובך לכתיבה. אינו עובר גבולות הנדוש – "כמה

יש ללירן נדל שורה שאומרת: "תמיד כתבתי מנגינה כדי לרכך את האמת" ובהמשך – "בסוף אולי אמצא את המנגינה הנכונה/ בסוף אולי אמצא את האהבה הראשונה". .ואחרי ששמעתי דיסק ומופע – זה בדיוק זה. הרומנטיקן הדואב, לפעמים הטרובדור התועה, שמבכה

אורי ליפשיץ צייר את ברמן לעטיפת הדיסק כואב, מיוסר, סגפני. אחרי ששמעתי 13שירים, זה לא בדיוק זה. אריק ברמן מגיש רשימת מצוקות בדרך כלל בנימה צינית, בחיוך אירוני, בלעג סרקסטי. 13שירים שמייצרים תמונה מורכבת של אמן שרוקן את המגירה שלו

יוסי בבליקי – מילים ולחנים, שירה, גיטרה אקוסטית, פסנתר, מילים ולחנים, אלי שאולי – לחנים, גיטרות, כלי הקשה, כלי מיתר, שימי בן-לולו –תופים, דנה בקר – שירה, יאיר יונה – באס, בועז כהן – פסנתר, קלידים, גיל פדידה – באס.

עובדיה חממה מדבר בדברי המבוא על "חיבור שמיים וארץ", על "רגעי אמת בלתי נשכחים", על מציאת השירה במקום שאדם "נקרע בין הקטבים", על התחברות לאנשי אמונה, מוסיקאים וזמרים חוזרים בתשובה כגד אלבז, גיל עקיביוב וניסים מולגן וגם על האורח אהוד

שטרית בחר גרסה מנומנמת ל"שיר ההד" הנושן של יעקב שבתאי ויוחנן זראי כשיר פותח, מה שעורר בי געגוע לאריק לביא וגם גרם לי ללחוץ בשלט לבא אחריו- "חם חם". גם מהשיר הזה נושבת רוח חמה מהעבר. יכול להיות ששטרית באמת

אולי במציאות אחרת היא תהייה בשבילו מאושרת, ככה שר אייל גולן בשיר הפותח, ובשיר הבא הוא מבטיח, שאם תחכה, הוא ימצא מפתח לליבה, אחרי הכול "את הכי יפה בעולם מלכת היופי שלי" לב שבור, מתגעגע? הכול, רבותי, יגיע. אין הפתעות.

"אי שם בעולם תמיד ישנו מקום מושלם, להתחבא מכל אחד, בעיר זרה יותר נחמד" אכן בעיר זרה יותר נחמד, ואם נסובב גלובוס, אז "העברית" נמצאת אי שם בין לונדון למנצ'סטר יותר מאשר בין חיפה לתל-אביב. אני שומע טון דרמטי, כמעט

תגידו שאילן וירצברג לא זמר גדול, תגידו שהמוסיקה שלו נשמעת נאיבית משהו, שככה ניגנו גיטרות בשבעים ובשמונים, אבל אלה בדיוק הדברים שעושים את הדיסק הזה למיוחד ואותנטי כמו שרק אילן וירצברג, ההוא מ"הבציר הטוב" – יכול. לוירצברג לעולם לא יקראו