מוסיקה ישראלית

השיר מחזיר לאלבומה של תמי ענבר מ-2009 שנקרא "שלך". ענבר שרה מאזור הדמדומים של יחסי הבינה-בינו. מהלכים משובשים. המילים משדרות מועקה, צער, חסר, בלבול. געגועים, כאב. מנסה לצמצם מרחק בינה ובינו. האובססיה להיות באזור הזה אינה מרפה. בשירה השברירית, מביעה

רגע האהבה המופלא של שרי אלפי. הוא מוגש על מצע מוסיקה אלקטרונית מתובלנת בתבלין מזרחי. לרגע הזה מצטרפת מקהלה שלא נדבקת לשיר, מייצרת שעטנז שמטשטש את ייחודה של הזמרת. לפי הקומוניקט שהגיע עם השיר, אלפי מנסה לחבר "מוסיקה שורשית מבית

רחל שפירא כתבה על "מישהו" שזקוק לעזרה. פלוני שבדמיונה. בוכה, קורא בשמה, מביט עליה, מושיט ידיו אליה, קורא בשמה. המחשבה הזו – על אדם לא נודע שמחפש קשר אנושי איתך, מושיט זרועות "כמו תינוק תמים מאמין בי" ואתה לא יכול

עד היום שמענו טנור נדיר של טון ומצלול, שאינו נושא דגלים, מתנתק מעמודי החדשות, נשאר נאמן לנשמתו האצילית. טרובדור ורומנטיקן במהות הכי תמה ופשוטה. פוסט מודרני בשזירה של אלמנטים מזרחיים מסורתיים למנגינה-עיבוד העכשוויים. קול נשמה על תדר רגש מפעים בשירים

מיקיאגי, "נער שוליים" לשעבר, מתבונן בעולם כאוטי מזווית ריאליסטית-מפוקחת (אלימות, אסונות, מוות), ומנגד מתמקד בעולם אחר, זה של ציור ומילה, כדי לחזור למישור האישי – לחום של הבית, אפילו למצב עוברי. "אם העולם אוהב אותך" – שר מיקיאגי בליווי קול

"בראשית ברא אלוהים אותך ואת התנ"ך ואת האהבה", שר ישי לוי באלבומו החדש לאהובה. את ה"חוכמה" הזו של נורית בת שחר צפריר (שניסתה טקסט אהבה בהשראת דימויי שיר השירים) בלחנו של רמי קליינשטיין, לקח המעבד יעקב למאי לאולם השמחות הים-תיכוני.

אז זהו, שלא הכל שמור בפנים: ראו עליהן, על האחיות כרקוקלי באקס פקטור, שהן נורא נורא רוצות להצליח, ושהדחה מבחינתן היא אסון. לירון כרקוקלי מנסה לשחזר רגעי חרדה, פחד מאכזבה, המתח, למעשה התמכרות לרצון להצליח: "זה בא וזה לא א

דודו טסה שר "מעליות, מעליות עולות יורדות ומתרסקות אבל אני גבוה מכולם כלום לא נוגע כלום לא נוגע רק המבט" שלך". גם אצל בן אלקיים מעליות עולות ויורדות, אבל הוא שוקע בתוך עצמו, ואז, למרות הביאוס – מתנחם בה. הטקסט

למה תזמורת מכבי האש? הצלילים הראשונים הבהירו כי הקונוטציות (שלי) מוטעות. כל קשר פחות ממקרי בהחלט (*) בהאזנה ראשונה, רני אבישר וחבורתו לקחו אותי לאיזו נקודת זמן במוסיקה הישראלית, נאמר שנות השבעים, הזכירו הרמוניות קוליות מהסוג של להקת "קצה השדה".

דקלון וסגיב כהן עשו עסקת חבילה משתלמת. סלסוליהם המשותפים מצלצלים בקופות הכרטיסים. המיינסטרים ה"מזרחי" מתנהג כרגיל לפי כללים כלכליים, לא תמיד אומנותיים. נכון שהקולות של הזמרים המופלאים נפגשים לפגישה מפרה עם אהובה עוזרי (*) המנגנת בבולבול טרנג , מסתלסלים יפה, אבל

בדרך לאלבומם השני, חוברים רבקה זהר ולירון לב לשיר געגועים לירי קסום למי ש"בין כרובים מרחף". היא נזכרת בחייהם יחד. התיאור המינימליסטי מצליח לשדר קשר עמוק בין שניהם. הוא מואר באור שמבצבץ בין ענפים. מוטיב האור קיים בפרח הזהוב שהוא

מה זה ה"זה" הזה שחוזר בשיר? רגש? מועקה? עברית היא שפה עתירת מילים לתיאור רגש. לא רק מוש חוטא. היא (העברית המולחנת) הופכת בשנים האחרונות דלה, ענייה ורזה. מוש בן ארי בחר ב"זה" לתיאור תחושה שלאחר פרידה. מקונן על האובדן בקול

"מים, אוויר, אדמה ואש" – שם יומרני מעורר ציפיות למשהו דרמטי, אבל אחרי 11 שירים אפשר להפעיל צפירת הרגעה. שום דבר מחולל סערות אינו מתרחש במוסיקה של יוני פוליקר. בשיר הנ"ל, פוליקר מסמן מטרה צנועה – "מה שביקשתי שיהיה לנו

נתנה לו את חייו, האמינה בו, וכך הוא מחזיר לה? עכשיו היא חולמת שהוא חוזר אליה כמו "מלך השב מן המדבר" , נופל על ברכיו והולך אחריה שבי בדרכי עפר ובעיוורון עיניים. ואללה. ממש ככה? אפילו הנוטש-בוגד היה מת מצחוק

מישהו רוצה גלי עטרי אחרת? מישהו רוצה גלי עטרי מחדשת? מיוחדת יותר, מעניינת יותר? גם מבחינת ה"ילדה הקטנה" שבתוכה – הזמן עצר מלכת. היא תמיד הייתה קצת אחרת, בטון בהגשה, בעידון, והיא רוצה לשמור על זה. גם מי שעמלים עבורה

אלי חדד? המתופף של "בנזין"? בקומוניקט מכנים אותו "המיתולוגי". מה זה אומר? שהזמן החולף הופך אותך גדול מן החיים?. אם אלי חדד מיתולוגי מה פוליקר? – קדוש אגדי? אחרי שישים שניות על קלישאות עיתונאיות, מתברר ששתי ה"אגדות" התאגדו ליחידה אחת.

בן נרדי, סולן שלישיית "האנשים הפשוטים" שרבט דיכאון מחויך. אני אבוד. אני זרוק. אני מורד באהבה. אני לא קשור לעולם. קסם הנעורים פג. ישן בתוך מערות. מה נותר? רגע, רגע: למעשה, התכוון להמנון הנואשים שישירו יחדיו ליד מדורות: "מי שמרגיש

אם לקחת שורה/תובנה מובילה מהשיר אז – חם לו, לבחור, בעיר הגדולה, והחום משגע. "חום משגע" יכול להיות גם – חום בלתי נסבל, וגם לקבל משמעות של מטריף את המוח. אפרופו החום, רועי דותן מתבונן בצבעי הטבע. ההגיון כאן לא

נעמי שמר לא זכתה, לצערה, שבנה, אריאל הורוביץ, יהיה מוסיקאי קלאסי, למרות מאמציה ותחבולותיה להביאו לשם, אבל היא זכתה לבן אוהב מוסיקה, חכם, רגיש, מצחיק, מיוחד, והיא עד כמה שהכרתי אותה, הייתה מתה להיות בערב הזה, שאריאל הקדיש לה. ״אולי

אלפי מחשבות מתרוצצות במוחו של שבור הלב. לא עשרות. לא מאות. אלפי. ושוב אנחנו במדור הוותיק והמצליח – גברים בוכים בלילה. הנטושים, העזובים, המקוננים. איך ידעתי שהתיאור "מְרַגֵּש" יופיע בדברי ההסבר בדף יחסי הציבור. הנקודה היא שכותב שורות אינו מתרגש

סינגל שני של תמר אייזנמן בעברית. המעבר הוכתר בהצלחה כבר בשיר הראשון שלה בפרק האומנותי החדש שלה – "כלום לא". ההמשך לא פחות משכנע. יש כאן כמעט מהלך אבולוציוני. הפעם – על יחסים ברטרוספקטיבה. שיר על אהבה, אכזבה, געגועים, ויציאה לדרך

דקלה סיפקה לאביתר קורקוס שיר אהבה. נדמה שהוא בוטח יותר בטנור היפהפה ובסלסול שלו, מאשר במלל של השיר. לא טקסט לכתוב עליו הביתה. הוא ביקש אהבה ללא תלאות. קלה, פשוטה. שקטה. לחיות את החיים. רק שתאמר לו "אתה נצחי". העניין

דה-וויס מאפשרת לאביב גפן להיות מבקר מוסיקה, שאינו מוותר על הזדמנות לרדת לא רק על מבצעי השירים, אלא על כותביהם. הפעם סימן כמטרה את השיר "אמא יקרה" של דודו אהרון, שביצעו אלקנה מרציאנו ואור אדי. "טקסט מזעזע, מביך. זה כמו

אנשים צעירים זועקים סבל. החיים הם "בערך". לא מה שחשבו. הוא כועס עליה "כי המתח נעלם". מצטער שלא נתן לה הכל. וגם משרבב "ילדות בוקעת מבין סדקים". ובעיקר– הבדידות כואבת. או-הא. איזה עומס נפשי על שיר. מוסיקת רוק אולי תציל מצרה.

המחסור ב"חסד בין שקיעה ובין זריחה" לא נשמע טראומה. גם צליל "נשמות האבודים" אינו מכניס לסערת הדרמה. ההתבוננות/ וידוי של נעם רותם מתורגמים לשיר פולק עדין מאוד, זורם בנינוחות, עיבוד אקוסטי. הטון הקולי cool, אחיד לכל אורכו של השיר. אין