אנחנו בעידן עידן רייכל. "מויימה" נקרא השיר. צלילי גיטרה אקוסטית פלמנקואים קולחים מהפתיח הארוך. ואז הלמות התופים. הכניסה לשיר מגיעה רק אחרי כשבעים שניות. אין לי בעיה: ההחנפה הפסבדו אתנית הזו לקחה אותי בשבי אצל רייכל. אני נופל בשבייה גם אצל ליטל
פתאום עברי לידר תופס קצת דג נחש. בשביל קצת קיטורים על המצב הוא צריך גם קצת מוקי משבק ס. וטוב שיש יונתן גולדשטיין מ – TYP, כדי שהחגיגה תהיה שלמה. לא חשבו אמנם לשיר שירים לישראל, אבל שרים. כשיש דאגה, יש חגיגה.
אחרי תריסר שירים, אני כותב את השורות הבאות: רמי פיינשטיין הוא סינגר-סונגרייטר שבוחן עצמו על רקע השגרתי והנדוש, בניסיון לפענח – איך להיות אחרת. המוסיקה היא, אגב, תשובה אחת (איך להיות אחרת) השיר השלישי "מעגלים" נוגע בשגרה הזו. "רצים רצים
קול גבוה, עדין, מיוחד, משרה אווירה חד-גונית משהו. כמו מרחף אי שם בין שמיים לארץ. טון נוגה. נוגע-לא נוגע. מן הסתם – בזה קסמו. עופרי (שדה חמד, תלמה ילין, רימון, הפקה מוסיקלית: פטריק סבג) מייצרת תחושה של יוצרת-זמרת הסגורה בעולמה
באתי לשמוע את יורשו של זוהר ארגוב. קיבלתי את יורשו של זוהר ארגוב. ואתם יודעים מה: אני מתערב, שזו לא הייתה ההופעה הכי טובה של ישי לוי. נכון, אין לי אמנם יכולת להשוות להופעות אחרות שלו (כי זה היה הערב
שנרקוד ואלס מחניף עם זיגו? השיר נקרא "תחושה". געגוע לאהבה שלה שנגמרת כשהוא נרדם. מוכן להמשיך גם אם לא ימצאו התשובות לשניהם. הטון והמנגינה אומרים – התחושה נכונה. סולו חשמלית מצטרף לתחושה. שירו איתו את התחושה. ריקדו בקצב שלושה רבעים.
כל החתיכים נמצאים אצל איה זהבי-פייגלין. שלושה יפיופים שמעניקים לה קצב. איזה יתרון. איזה ניצחון. כבר בשם הלהקה – יש כיוון חשיבה: איך אני מצטיירת בעיני הסביבה. זהבי-פייגלין יודעת למהול אמירה באירוניה. השאלה שנותרה – האם זה מעניק לה גם
אסף אמדורסקי מעונב בחליפה? מתי זה קרה בפעם האחרונה? כשהאדרנלין יתפזר אחרי הערב במשכן, נדמה לי, שהמסקנה הראשונה של אסף תהיה: תנו לי עוד ערב אחד כזה, בחליפה ובעניבה. ואני אומר – למה לא עוד שניים ושלושה? גם שלומי שבן
לבמה עלתה וונדר וומן מנצנצת במיני. היא תהיה הענבל פרלמוטר ז"ל החדשה. ליתר דיוק – על תקן. כל כך התלהבה, שחשפה את חלומה הרטוב לשפוך בקבוק מים על הקהל שלמרגלותיה. כלומר – האיש הכותב שורות אלו. קיוויתי שלפחות עדשות מצלמותי
"לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך", שר מוש בן ארי בפתחו של האוסף המסכם עשור. במשבר הגדול בינו ובינה – הנחמה היא בזמן – "זה הזמן שמרפא". אסף איילון עיבד מוסיקלית. שיר איטי, נוגה, מלודי מאוד, מסוג הכאב שמזכך. מצטרפים
לקראת סיום הודה קובי אפללו לאחד שבשמיים. "שחקת אותה הערב!", הרים ראשו מעלה. אמר את הדברים כמעט באותו טון נונשלנט, כפי שסיפר בדיחה על טרמפיסט שזיהה אותו כשלומי אפללו. תודה לך אלוהים, שהתפנית הערב מכל מטלותיך וירדת לאמפי שוני להיות
לאוסף קרא סאבלימינל "היצירה שלי", וכדי להדגיש, שאכן זו היצירה שלו – הצטלם לעטיפה כאם.סי, בגלימה אדומה, פנים חמורות סבר של גנגסטר – אוחז רך נולד בתנוחת מריה מביטה בישו. תצלום שהוא הכל פרט ל"אחד משלנו". המשימה: לצלוח 160 דקות
היונה שבאחד השירים עדיין לא הביאה את השלום המיוחל, אבל קיימת תקווה, במיוחד כששומעים לא רק על המפגש ישי לוי-עמיר בניון, אלא גם את התוצאה. זו אינה היונה השבה עם עלה הזית מסיפור המבול (בניון הועיד לה תפקיד אחר), גם לא זו
אם לוקחים שני כותבים לכתוב על אמא, אז מגיע (לאמא) שיר מקורי יותר, כי מי אינו כותב על אמא. "אני מקווה" הן מילים שלא צריכות להופיע בשיר. זו פרוזה. השיר שנכתב בגוף שני (את) לאמו המנוחה הוא מספד במילים יפות,
תביטו בצילום העטיפה. הוא חולה או משהו? תקשיבו לצלילים: ממש סימביוזה. עברי לידר – אחרי שהרקיד ברחבות עם TYP, כותב שיר עצוב, שיוצא מהאולפן הלונדוני של יועד נבו. שיר אהבה, שיר על אהבה, שיר בגין אהבה, שיר געגועים לאהבה. שיר
13 שירים מראים ש"איפה הילד?" עשו מאמץ לגלות/להמציא מחדש את "איפה הילד?" מאז האיחוד ב-2009. האם הצליחו? שני יוצרים מיומנים כמו חמי רודנר ואסף שריג לקחו את הפרויקט המחודש מנתיביהם האישיים בניסיון לעלות על אוטסטרדה אחת משותפת. במאה העשרים ואחת,
לב. יש לאייל גולן שיר ללא לב? לב נשבר, לב שבור. כאב לב. נגעת לי בלב. פתחי לי הלב. יש להודות – גם הביאה שמש לחייו. לא רק לב. ואללה. הרבה לבבות ב – 17 שירים חדשים של גולן. לא תמיד האורך
אנחנו ביער של אלון לוטרינגר. צריכים להיכנס אל נבכיו יותר מפעמיים כדי לחוש את צבעי הטורקיז-אפור. זהו עולם עצוב עד טראומטי של תהיה וכאב. הוא מלחש "שוכנת בי מחכה/ וצפה כשבא הלילה עלי/ בחלום מתשוקה את בוערת זקוקה/ בחרת בי
התבוננתי בקהל. לפי הקמטים, רבים גדלו על שלום. לפי הישיבה – הם כנראה שכחו שהם גדלו עליו. מה שבטוח: הם לא באו לרקוד. אנחנו בערב הסיום של "ימי זמר" בחולון. כלומר, נפל בחלקו של שלום הכבוד להיות המופע המרכזי בסיום הפסטיבל.
זו הייתה הפקה – מהשמלה הלבנה ועד כתוביות הוידאו בסיום. רצינית הקרולינה. עקרי הבית נמצאים בתוך המסכים המקרינים מכבי ת"א במשחק מכריע באתונה. עקרות הבית מסיימות את המנות האחרונות לסדר. ובמועדון התיאטרון ביפו – כאילו כלום. כלומר – קרולינה מופיעה, וכשקרולינה מופיעה –
מה בדיוק גורם לבחורים צעירים בני תרבות המערב שגדלו על רוק, פיוז'ן ושירים ישראלים לשיר פיוטים ושירים מבית אבא וסבא, ולא סביב לשולחן השבת, אלא בדיסק ותוכנית חדשים? יכול להיות שהשאלה נשאלת מנקודת מבטו (הלא מתוסכלת) של אשכנזי שלו – זה
אביב גפן יוצא מהמעגל של עצמו, מתחבר לאחרים, גם יצירתית, גם בביצועים. אפילו ג'סטות נדיבות: השיר השני באלבום החדש – "קוצים" אינו דואט, אלא עידן רייכל. יש מן הסתם סיבה: ליבו הרומנטי של גפן פוגש את ליבו הרומנטי של רייכל ויש התאהבות
למעריציו – האלבום הזה לא היה "אושר אקספרס". פטריק סבג, המפיק המוסיקלי, מספר כי במהלך העשייה הארוכה היו מהפכים, שירים התחלפו, לפעמים נעלמו, כמעט הכל השתנה, רק שם האלבום נותר – "אושר אקספרס". אחרי תריסר שירים, אתה מבין כי ליווית
ברי סחרוף ממשיך איתו? שאל אותי מישהו בסוף הערב. אמרתי לו: הלוואי. נכון שזה נשמע שידוך משמיים? התאמה יוצאת מהכלל? אבל נדמה לי, שאני אאכזב אותך ואת כל המתעניינים. זה יקרה כנראה רק הערב. אחרי שבדיסק החדש שיתפו פעולה בקטע
קובי אפללו הוא קול וסגנון. טנור נדיר ושירה פיוטית. זמר של טון ומצלול. אינו נושא דגלים, מתנתק מעמודי החדשות, נשאר נאמן לנשמתו האצילית. הוא טרובדור ורומנטיקן, הכי קרוב לעצמו, במהות הכי תמה ופשוטה. פוסט מודרני בשזירה של אלמנטים מזרחיים מסורתיים למנגינה-עיבוד
אחרי עשרים שירים, הבנתי שאני רוצה להיות זמר. אם להיות זמר, אז הראל סקעת, תסלחו לי על ההיסחפות. לא שלא ידעתי משהו שלא ידעתי עליו קודם. הקול, החיוך, המניירות, הג'סטות, העמידה, הישיבה. טון הרגש הגואה. הכל אותו הדבר, אבל הערב בהבימה היה תזכורת
יפעת גורן לא תגיע ל – The Voice, וטוב שכך. היייתי מוסיף שורה לשיר השני "שמור אותי" – שמרו עליה מתוכניות ריאליטי מרושעות, שמקפדות כשרונות במחי גחמת מנטור, שמשחק אותה מתייסר על הדחה לפי מצוות ההפקה מספר שניות קבוע. כדי לגלות
אחרי תשעה שירי סינת'פופ מעובדים ומופקים מלוטש ומהוקצע, הגיע שיר אחד, האחרון בדיסק, אני מִדְבָּר, שהוא קודם כל שיר נפלא, ואחר-כך הפקה אלקטרונית: אמילי קרפל שרה: אני מִדְבָּר/ אך בתוכי רק מעיין נובע/ רענן ומתפרע/אני סיפור/ ובסופו יש ים של
דפני, מה את מתכננת לקיץ? המצב הרי לא מי יודע מה השתנה. למקרה ומתוכננת במה – תרשמי את השם איתי פרל. למה? כי הגיע הזמן לבלוז. הגיע הזמן לזמר מחאה ששר את הבלוז. אולי מכאן תיפתח הישועה. בלוז זה שמח
חדש: אפלקציית פנס בסלולר במקום נר. זה קרה לקראת סיום, כשריקי גל שרה "מקום לדאגה". הסתובבתי לאחור ולא האמנתי: שלל אורות שהציפו את חלל ההיכל. נדמה לי שגם ריקי גל לא האמינה למראה עיניה. את תחושתו של מתי כספי קשה
