מוסיקה רוק

תשאלו אותי מיהי רוקרית מהראש שלה ועד קצה הציפורן בכף הרגל השמאלית שלה. אגיד בלי היסוס – פינק. אני מקשיב לשני השירים הראשונים, הסינגל מהאלבום –     So What ו-Sober. זה בדיוק זה. ארוגנטית. עוצמה פנימית. איפה פגשתם זמרת כזו בארצנו?

הם מזמינים לחגיגה שבה הגבולות בין רוק לפופ פרוצים לרוח פרצים סוחפת, ישיר, בועט, ללא סיבוכים, רוק טינאייג'רי מלודי, רוח רעננה כזו (יש מילה ל-Fun?) רוח הנעורים החזקה המנשבת במפרשי האחים קווין (20), ג'ו (18) וניק  (15) לבית ג'ונאס נעה בין ריתם

געגועים לג'יימס טיילור? הקול והסאונד הרכים כמו עולים מן האוב, מאי-שם ימי האקטיביזם של הפיס-מייק לאב-נו וור של סוף השישים תחילת השבעים, טרובדור, סינגר-סונגרייטר יחיד שר "סוויט בייבי ג'יימס", Fire And Rain שנכתב בעקבות אשפוזו בבית חולים לחולי רוח באמצע

אל תטעו. זה לא רוד סטיוארט. "הלילה היחיד" שפותח אמנם יכול להטעות בשל הצרידות המסויימת וגם הסגנונות הדומים. אבל זה ג'יימס. ג'יימס מוריסון, וזה אלבום שלא הייתי מרשה לעצמי להחמיץ. רוד סטיוארט היה רוצה להגיע לשירים כאלה. תזכורת? בחפשן באתר

רוקרים ומטאליסטים קשישים תופסים את הרכבת האחרונה לפני שיתייקו אותם סופית בפנתיאון של הרוק. זה מתחיל להיראות כמו מצעד ותיקי סגול כהה. אחרי איאן גילאן שהיה כאן עם גרסת 2008 לסגול כהה, מגיע דיויד קוברדייל, שגם לו זכויות מאושרות בהרכב

אחרי אבריל לאבין, הנה מיילי סיירוס. וכמו אבריל – רוקרית שנשמעת מאוד בשלה, בוגרת, יודעת-מה-היא רוצה ומה רוצים ממנה, והיא בת 17 בלבד. כוכבת סדרת הטלוויזיה האנה מונטנה כבר כובשת, זוכה, מבוקשת, מועמדת. ואהההההה. אז גם אם אני מבקש לרסן את

הופעה של הכמיקאל במקסיקו סיטי ובניו-ג'רזי (עירם של חברי הלהקה) ובמקסיקו מאוקטובר 2007 . גם בגרסת הוידאו. זה אלבום חי שני של הכמיקאל (ב-2007 יצא אלבום מיני שנקרא Live and Rare) והוא נשמע (גם נראה) מאוד חי ותיאטרלי במיוחד בשירים

סערת רגשות על הפתיחה. השיר נקרא "אזרחית העולם", Citizen Of The Planet. הרהורים של נסיעה. קצב מיד טמפו אקלטרוני שמטעין באווירה. מעבר לרוק רב דציבלים, לטונים דרמטיים. "הגבול שלי הוא מטוס. בית הכלא – בית בשביל שיקום" ו"החוקים של הם

האלבום שמגיע 6 שנים אחרי Hard Candy של 2002 – איחד מחדש את הרוקרים מקליפורניה לשת"פ עם המפיק גיל נורטון (פיקסיז, פו פייטרס). מעריציהם יאמרו על המוסיקה והסאונד – כמה טוב לחזור הביתה. רוק עם נגיעות אקוסטיות, עם טאץ' קאונטריי

בסוף השבעים ג'ו ג'קסון ואלביס קוסטלו בלבלו הרבה מאזינים שהתקשו להבדיל ביניהם, במיוחד לאור העובדה שהם רצו כמעט במקביל כשני נציגים מאוד מוכשרים של תקופת הפוסט-פאנק והניו-ווייב. ג'קסון בלט במיוחד ב – Is She Really Going Out With Him?, אבל

זה אלבום שזכה לסופרלטיב כמו אחד מאלבומי ה-PUNK הטובים שנוצרו מעולם, והוסיף: תופס אותך בצוואר, מטיח אל הקיר ויורק בפניך. דחפתי את הדיסק,  והנה ממש זו אינה הגזמה בכל מרכיב – סולן, קצב, שירים. "אגיינסט מי"  (ילידת 1997 גיינסווייל, פלורידה) שמביאה משב

הדיווה אקס-יוריתמיקס חוזרת על נוסחאות מוכרות אבל מתברר שהן הכי מתאימות לה, וגם מתגוונת פה ושם. לנוקס משדרת טונות של רגש באלבום הסולו החמישי  שלה, איזון מושלם בין מלודי לקצבי. דרמה, הרבה דרמה. קשת הרגשות נעה מהנוגה של Dark Road

זו הופעה שמסכמת קריירה מזהירה של להקה, שראשיתה בתחילת השמונים במדינת ג'ורג'יה שבארה"ב. היא הוקלטה (אאודיו, וידאו) ב- Point Theatre בדאבלין ב-2005 במסגרת סיבוב שנקרא "סביב השמש".  למעשה – אלבום ההופעה החיה הראשון ש-אר.אי.אם משחררת. מייקל סטיפ מרוח ב"צבעי מלחמה" על

 קשה למחוק לשנייה את הרולינג סטונז, כשאתם שומעים את מיק ג'אגר שר סולו. והוא, אני מניח,  היה רוצה דווקא, שבהאזנה לאוסף הזה יקראו לו מיק ג'אגר  בלי תוספת הרולינג והסטונז. אפשר גם ללכת על מיק ג'אגר + דיוויד בואי בלהיט

סנטנה חוזר תמיד. אוסף כזה או אחר. אני מדבר על קרלוס. גיטריסט יחיד בדורו. צליל שאי אפשר לפספס. לטיני בבסיס. גדל על טיטו פואנטה (Oye Como Va) אבל התמזג בסצינה הפסיכודלית של פסטיבל וודסטוק והלך על שיתופי פעולה רבים (רוב

זה הולך ככה: "מתעורר בתחילת הקצה של סוף העולם/ אבל זה מרגיש כמו כל בוקר/ עכשיו אני תוהה/ מה משמעות חיי אם הם נגמרים" ו … "אני מאמין שהעולם מגיע לקיצו"  . How Far We’ve Come  נקרא השיר. להיט.   

בשורה א': האי-סטריט בנד (E Street Band) כולל הסקסופוניסט הנהדר קלרנס קלמונס חוזרים לשתף פעולה אחרי היעדרות ממושכת. בשורה ב': ברנדן או'בריין, מי שהפיק לניל יאנג, בוב דילן, פרל ג'אם מתחבר מחדש לברוס (שותף להפקת The Rising) בשורה ג': ברוס

מי שאמר שזן זמרות ה-Folk המשובחות נכחד מהעולם, לא שמע קיי. טי טאנסטול. לא יודע אם מישהו אמר את זה, אבל בשורה התחתונה, אם מחפשים את הזן הזה, הזמרת הסקוטית (31) נותנת תשובה מוחצת. טאנסטול אותתה בגדול כבר בקודם שלה

"אתה קם בבוקר, ומישהו אומר לך מה לעשות…זה היה עוד יום שני מקולל, ואף אחד לא שואל אותך מה אתה באמת רוצה, אז צרח עד שאתה מרגיש בזה, עד שאתה מאמין בזה"    להקת טינאייג'רס ממזרח גרמניה עושה ביג סקרים

הקלטה חיה מההופעה של הדלתות בבוסטון ארנה ב-10 באפריל. מי שיקשיב היטב, אולי יזהה מוריסון לא הכי מאוזן בלשון המעטה. האיש נשמע הולל ושתוי, וזה הולך ונהיה גרוע ככל שההופעה מתקדמת יש טוענים שבשנה הזו, האיש כבר לא מה שהיה

קראתי באיזשהו מקום, שקלפטון ממשיך כאן את "רוכב עם המלך", אלבומו הקודם, שהוקדש לדואטים עם בי בי קינג, מלך הבלוז. יש בזה משהו, לפחות מבחינת הנגנים שהשתתפו בהקלטות החדשות. כמעט כולם נמצאים גם כאן. נכון, בלוז היה ונשאר חוט השדרה

לפני שעוברים להיזכר מה-זה-גארבג', הנה נתון שבטח מצדיק אוסף: עשרה מליון אלבומים מכורים. מפתיע שגארבייג' לא שחררו אוסף לפני כן. הנה כמה מתאבנים: מתחילים  ב – Vow מהאלבום של 1994. אחר-כך מגיעים. "סטיופיד גירל", "צ"רי ליפס", Special, Milk, Bleed Like

כמה היא נשמעת זועמת ונבגדת בשירים הראשונים – Never Again, One Minute ורק בשיר הרביעי – "מפוקחת" – היא מורידה הילוך. זה  האלבום הראשון  מתוך השלושה שלה, שלקלרקסון יש יותר בקרה על היצירה וההפקה, והתוצאה – זה אלבום פחות קליט

ככה זה ברוק הבריטי. מגיעה חבורה של ילדים משומקום (למעשה, מפרבר בשפילד, תאריך הקמה – 2002, אלכס טרנר – קול ראשי, ג'יימי קוק בגיטרה, מט הלדרס – תופים, ניק או'מאלי –גיטרת בס) ועושה אלבום ביכורים שנמכר מסחרר, מועמד לשני גראמי,

הדיסק מתחיל כמו פופ אופרה בנוסח אנדרו לויד וובר והופך לסערת רוק טעונת דציבלים ורבת זעקה: השיר נקרא "חי בבעיה מפני שהכל מת". סיימון נייל, חבר הלהקה,  כתב את המסכת הטראומטית הזו. פרט לנייל (זמר ראשי) מנגנים ושרים בן ג'ונסטון

אלבום עשירי לרוקרים מניו-ג'רזי, שמגיע אחרי 'Have a Nice Day' מ-2005, הצליל יותר מלודי, ההשפעות יותר קאונטריות (ההפקה היא של שני מפיקי קאונטרי), אבל מבלי לזנוח את השורשים ההרד-רוקיים,, אם כי המוסיקה הזו לא ממש מציבה אותם בטופ של מכסחי

  "ווט דה פאק איז גון וויז מי" צורח הסולן של לינקין. פאנק טעון ומכוסח. "מתעורר שטוף זיעה, עוד יום התזבזבז לבושתי, תקוע בראשי, לעולם לא אעזוב את המקום הזה, אין מפלט, אני האויב הכי גרוע של עצמי" (מתוך Given