מי אמר שהבלוז של רוברט קריי נשמע לבן מדי? כלומר שזה אינו השיקאגו בלוז הקלאסי סטייל וילי דיקסון, מאדי ווטרס, האולינג וולף, ג'ון לי הוקר. בואו נקבע מיד: לקריי יש בלוז, הו, ועוד איזה בלוז, כן, גם הבלוז השורשי. כמו
לשלמה גרוניך צריכה להיות סימפטיה לחולון. פעם שנייה בשנתיים האחרונות שהיא מכבדת אותו באירוע חגיגי. הפעם הראשונה – לפני שנתיים – במרכז שטיינברג במרתון שנקרא "אמנות קונספטואלית", הפעם, בתיאטרון חולון, לרגל קבלת פרס מפעל חיים מידי ראש העיר, וכמו אז
אנחנו בהדרן. לאה שבת מתיישבת ליד התופים ופותחת בנגינה. הרמתי גבה. מה הקטע? כעבור שניות היא קמה ופצחה ב"השיר שיביא לך אהבה" המוכר מגלי עטרי. גימיק? – לא. הקצב שיצא ממנה בא מהמקומות האלה. "את רוצה לשיר את השיר שיביא לך
ביקורת מוסיקה היא לרוב עיסוק עקר בהגדרות סגנוניות. כשאני שומע "בלונד רדהד", אני מבין כמה זה מיותר. אמרו "אלטרנטיב רוק". "דרים פופ". ארט פופ. אמרו. אלו אגב הגדרות שכיחות כשמדברים על השלישייה. הרחבת השכלה? ממש לא. תבואו מוכנים עם השירים,
שר התרבות של ברזיל לשעבר חוזר לשורשים בדרכו שלו. ז'ילברטו ז'יל בן 71, שיער אפור במקום תספורת הדרדלוק של פעם, מצטרף לגל הקשישים בעשור השביעי שלהם, שרוקדים על הבמה, לופת גיטרה חשמלית אדומה, מוביל הרכב עם כלים פולקלוריסטיים כמו אקורדיון
"היה סבבה", אמר הזמר ג'ואי ברנס בסוף הערב. סולן קלקסיקו למד עוד כמה מילים מחניפות מאוצר הסלנג. לקראת סיום שלף אותן. רגע של – אני הולך להחניף לכם, הכל בסדר, כי אני עושה את זה בכל מדינה אליה קלקסיקו מגיעה.
טיפ ממדריך ההצלחה ברוק המקומי: עשה יום הולדת לתקליט ישן. אם אתה אמן מצליח, יש סיכוי ששיחקת אותה סולד אאוט. אבל כדאי גם שתהייה ברי סחרוף, ושיהיה לך אלבום ששווה לחגוג עליו. הגעתי לערב האחרון המפוצץ מתוך חמישה שחגגו 20
אני ממשש את עצמי. יש רגעים, שאתה מצטרף לשרים בלי לשאול שאלות. זה קרה ב"והיא שעמדה" בסיום. עזוב אותך ממי שאתה, חילוני או דתי. תקשיב לצלילים ולשירה. תן להם להלך עליך. התבוננתי בקהל. הרבה חובשי כיפות. גם כאן, כשמוסיקה אמורה לבטל
ארבעה ימים אחרי שכתבתי על הדיסק – אני מקבל המחשת השקתו בלייב. בטח שחולפת מחשבה – אם הדיסק כל כך טוב, למה לקלקל לעצמך. אחרי הכל תזמורת קלאסית – יכולה להיות נטע זר (ומשעמם) במופע שמשתייך לז'אנר, שאינו חנוט בחליפות
כמו שמרגיש ליבו של כותב שורות אלו – הראל מויאל עדיין לא שם – לב הקונצנזוס, הגם שהוא מכוונן לתדרים הגבוהים של אהבת הקהל באגף המיינסטרים בין שלמה ארצי לשלומי שבת. צריך להודות: הכוונות להגיע לקיסריה – ברורות. הראל מויאל
עידן רייכל מצטרף לעילי בוטנר וילדי החוץ? הפרויקט של רייכל את בוטנר? זו יכולה להיות הסנסציה של השנה, קונטרה אשכנזית ענקית לפופ הים-תיכוני, להיט סולד אאוט לחמש השנים הבאות. זה לא יקרה, אבל זה קרה. רייכל הגיע חד-פעמית לערב ההשקה
אור אדום מהשיר הראשון עד השיר האחרון. פניו מואפלים. רק הפלאשים חושפים את מה שמארק לאנגן מנסה להסתיר. קולו של מארק לאנגן – זה כמעט כל הסיפור, לא הפנים.הוא הגיע עם Blues Funeral, אלבום שיצא בהתחלת השנה, מחבר אותו לשירים
הטיפוס האורבאני מתגעגע למוסיקה הכפר האמריקנית. ערב במועדון שבלול, ושי לביא, מנסה להראות שהוא לא איחר את רכבת הרוק שדוהרת ל-2013. הרוח הגבית שמעלה אותו על הפסים מגיעה מהכיוון של הגיטריסט נתן סלומון, הנראה כהיפי המרדן, שלא גילח שערו מאז ימי המהפכה של
סיטואציה מורכבת: רמי קלינשטיין מנגן אימפרומפטי של שוברט לפסנתר, עובר ל"פיאנו מן" של בילי ג'ואל, מזמין את אפרת גוש ל"לראות את האור", חובר ל"אהובת הספן", "עטוף ברחמים" להיטיה של ריטה ומגיע עד "צעיר לנצח" ו"אש" ברגעי הסיום מקימי הקהל. בקלישאת
גלעד שגב תכנן לסיים את הערב עם "אור עליון", שיר תפילה, אבל באווירת המועדון דחוס-הסלבס, גם שגב הבין, שבמופע פופ מיינסטרים חגיגי, אתה לא יכול להרשות לעצמך רגע של רוח השכינה. מה עושים? עושים "נועדנו" פעם שנייה. הרי התכנסנו כדי
הרולינג סטונס חוזרים בגדול. ללד זפלין יש תחיה מחודשת. הספייס גירלז הופכות למיוסיקאל. גם לאלאניס מוריסט מגיעה תחיה מחודשת. הקהל הישראלי הלך על זה. עד שלא ראינו היכל נוקיה דחוס בכ-8,000 איש לא יכולנו להאמין. האמת היא, שהמושג הזה "תחיה
כיוון שאני בטוח שההפתעה הזו לא תחזור בהופעה הבאה של עברי לידר – אחשוף אותה קבל עם ומעריצי לידר, שלא הגיעו להופעה: קבלו את שרית חדד! לא סתם שרית חדד, אלא דואט ל"בחום של תל אביב". ידעתם שלידר כתב את המילים של
מה זה היה? מסיבת עיתונאים של מעריצים? אירוע צהבהב שסיומו מופע? קד"מ מלווה בשאלות-תשובות משעממות. מפגן מחווה של שירי מימון לכל מי שהביאה הלום? לא למחוק שומדבר. מה היה לנו? עבודה מפרכת של יחסי ציבור. למעשה הפקת יח"צ – מהפריזורה
רגיש, מרוגש, מתרגש. מגיעים סיפורים מהאזורים (הרגישים) של הלב, מהניסיון האותנטי לעמת עצמו עם עצמו. עידן חביב עדיין מודה על הזכות שניתנה. "אילו הייתם שואלים אותי לפני שנתיים וכו'" סינגר-סונגרייטר ששר ממקומות של הלב והפה שווים. גם עידן רייכל "קרא אותו" – כדי להגיע
שירה בציבור? אצל שילה פרבר? לא מאמינים? אפילו הזמינה את הציבור לשיר "תכול המטפחת", "בכל זאת יש בה משהו", "לימון וצלחת" מתוך "שוק המציאות"? שילה פרבר מחייכת, מתקשרת, אולי מתרפקת. אחרי הכל, אלתרמן חייך הרבה בשירים. אבל זה אינו רק
הערב התחיל בסולו פסנתר דרמטי בחשכה (רועי זוארץ). שום סימן דרך שמאותת מוש בן ארי. ואז בסיום (הסולו פסנתר), נתגלתה דמותו מאחור. קדמת הבמה נותרה ריקה. גיטרה הצטרפה לפסנתר כדי לבנות מחדש את "איך בסוף כל יום" ו"אנשום". נגן קונטרבס (אדם
בשיר האחרון Find My Love הייתה הצגה, ואני מדבר על אשכרה הצגה. תיאטרון רוק. פתאום נינט טייב נראתה לי מעולם אחר, כמו משייטת לתוך הקהל. נוגעת בו. זועקת את אהבתה כאילו אפוקליפסה עכשיו. בטוח שהיא רצתה להשאיר אותי קצת הלום.
לידי רקדה בתנועות די מוזרות גברת, שעל פי תווי פניה, אני מנחש, שהיא יותר פליטת סיקסטיז מאשר אייטיז. כל הכבוד: ישראלית, שרוב הקהל קרוב לודאי יכול היה להיות בגיל ילדיה, באה להעריץ את ג'יזס אנד מרי צ'יין וגם לפזז ללא
הג'יזס אנד מרי צ'יין, ישו ושרשרת מרי, חוזרים מהמחתרת של גלזגו לדרום תל-אביב. כמו הוולווט אנדרגראונד, Jesus and Mary Chain, הייתה להקה בריטית לא "לא קיימת" במצעדי הסינגלים, אבל השפעתם האומנותית הדהדה חזק על מוסיקת האלטרנטיב (מ"מיי בלאדי ולנטיין" עד
יכול להיות שאחינועם ניני לא הופיעה בראשון אפילו פעם אחת משך עשרים שנות הקריירה שלה? בסוגיה החשובה הזו דנו שני גברים ראשלצים בסיום ההופעה. מה הבעיה? גאוותכם נפגעה? הרי ניני עצמה הודתה באשמה. אחינועם ניני הגדולה לא הופיעה מעודה בעירכם
זה שישב לידי המהם-זמזם-זייף את "אהבה בת עשרים" ששרה קורין אלאל. לא חבל להרוס? נכון שהתכנסנו לשמוע שירים יפים ששר יוסי בנאי, אבל, אדוני, זה לא ערב של שירים ששרים עם שירונים, בא לי להגיד לו, ואם הייתי פחות מנומס הייתי
משהו טוב קורה לאסף אבידן, אמר לי מישהו בסוף הערב. הרמתי גבה. משהו טוב? ומה-עד-עכשיו? היה רע? אבל במחשבה שנייה, יש אצל אבידן, אם לסכם את מחשבותיי עם יציאתי לשדר' ירושלים בסוף המופע – התמקצעות בימתית. נכון שהוא עדיין אינו
מה זה כובע הנפוליאון הזה? מה עושה כאן רקדן הבטן המתוכשט אלירן עמר עם בטנו הרוטטת. ואיך נפלה עלינו מלכת הדראג סוזי בום, ומשפחת אלאייב שהשתלטה על הבמה? נו טוב, אנחנו בחגיגת ההשקה של A Paris. ריף כהן החליטה שבחגיגה
הבמה של קורין אלאל ברידינג 3 הייתה על טהרת הגירלז. לא ממש להקה של גירלז במובן של עלמות צעירות שמתכוונות להגיע לפסטיבל גלסטונברי בקיץ הבא (שמעתי שנינט תהיה שם!) אבל מה שהתקשורת אוהבת לכנות "רוק נשי". לא רק המחשפות (או
ככלות הקול והתמונה, שיר אחרון בערב, אליו מצטרפים אורחים מיוחדים שנקראים "תיסלם", רשמתי מינוסים לשלושה שירים שהופיעו אצלי ברשימת ההדרן: "נועה של הים", "כוכבים" ו"עוד פגישה". אנחנו שישי בלילה, אמפי שוני. באחת עשרה חייבים לסגור את האורות, כי המועצה המקומית
