מוסיקה הופעות

מתן אפרת – תופים / נעמן טל, גיל לואיס – גיטרות / נועם ורדי – בס, גידי הרץ – קלידים     דניאל סלומון הוא מעין ג'יימס בלאנט מקומי, אמן פסנתר, מלודיסט בדם,  מביא משב חמים ונעים מהסונטיז. לא כל יום

אם היו מפנים בזאפה בשישי אחה"צ מקומות ישיבה על הרצפה, היו מוכרים בקלות כל בלטה.  לקראת כניסת השבת, נחמה גירלז חוגגות עוד ניצחון של הרכב קאלט שעשה דרכו מהשוליים של לבונטין למרכז הקונצנזוס המשפחתי הנהנתן של זאפה. לא שיש כאן

ילד 1.20 גובה, אותיות T.H מרוחות על פניו, על ידיו ועל כל חלקה חשופה בגופו – שר כל מילה בגרמנית. הוא בכלל אינו רואה מה קורה על הבמה. אבל הוא מניף ידיים מעלה מעלה כאילו הוא רואה. אני לא זוכר

כמעט שלוש שעות רוק,  פירוטכניקה, לייזרים, מסכי וידאו, נגנים מקצוענים שבאו לעבודה,  ואפשר לומר שאין חדש אצל היהודים. אופרה מוכרת. ההשקעה בעזרים טכניים – כן, אבל שום ניואנס מוסיקלי, שום דבר מעניין  לספר על הנפשות המרכזיות בהצגה. זה קצת חבל,

טל פרידמן – גיטרה, שירה, הראל בן-עמי – גיטרה, קולות, ישי מרדכי – בס, תומר גולן – תופים, שירה.   טל פרידמן עלה עם הרביעייה שלו כמו לחימום לפני משחק. נעלי התעמלות. מספרים ושמות על גב החולצה. המופע מתרחש בתום

היא פתחה בשבעה שירים מהחדש (כ"קופסה ביום", קרב איגרוף", "לא שלי") לפני שחזרה ל"תמיד כשאתה בא" מהקודם. להרכב הריתם סקשן התווספו קרן יער וצ'לו, שבהחלט משדרגים – כאשר הסאונדמן מתחשב בהם. זה הלך והשתפר במהלך הערב. התערובת הזו של רוק

ארסטד דיבלופמנט, אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של 1992 במוסיקה השחורה. מבחינתי – ההפתעה מסוימת בפסטיבל ג'רולזלם רוקס. גוף מת (להקה שכבר התפרקה) שקם לאחרונה לתחייה. קושרים סרטים צבעוניים למיקרופונים, ויוצאים למפגן היפ הופ אנרגתי מענג, כאילו הם מתחילים הכל מההתחלה

  עם: Stacey "Fergie" Ferguson, Will "will.i.am" Adams, Jaime "Taboo" Gomez, Allan "alp.de.ap" Pineda   בלאק אייד פיז. מה כבר לא נאמר. הם טרטרו את הצלמים והעיתונאים לאיזו מסיבת עיתונאים מאולתרת, צפופה והזויה, שתי דקות לפני שפרצו לבמה לתת את

רע מוכיח – תופים והפקה מוסיקלית, תם מוכיח – בס, עידו אגמון – גיטרות, אסף רוט – ויברפון, מרימבה אלקטרונית וכלי הקשה.   בחלק של ההדרנים נשאר שלומי שבן ללא ההרכב שאיתו, לבדו על הבמה, והנה התברר ששבן ופסנתר בלבד

הערב התחיל בחימום  מבריק ומפתיע  של UNKLE – הרכב טריפ הופ אלקטרוני סוחף של שמונה איש ובראשם ג'יימס לאבל, המשלב די ג'איים, זמרים, טכניקות חדישות של מולטימדיה, וידאו. מתאבן נהדר – מאוד בקונטקסט של הערב –  שעשה חשק גדול לעוד.

האמת היא שהלכתי לשמוע את סווייד. בשבילי ברט אנדרסון זה סווייד. את אלבום הבכורה שלו פספסתי, הגם שהצלחתי לשמוע ושם כמה שירים. ככה שאמרתי לעצמי: רק שלא יתן פחות מסווייד. שזה יהיה לפחות  הדבר הזה.  בקשותי אם להעביר את הסיכומים

"לחיות בעבר", ככה נקראת אחת היצירות של להקת ג'טרו טאל. כשאיאן אנדרסון ומרטין באר עלו על בימת מתחם הרכבת השינה בירושלים, הייתה תחושה של – רק בעיר הקודש אפשר להעלות מן האוב שתי אגדות כאלו. אחר-כך התברר שהאגדות חיות מאוד.

שאלו אותי בסוף הערב: אז אתה ממליץ?  אמרתי: תלוי. כי במקרה של יוני בלוך אתה צריך להיות ראש איתו. אני למשל, אשמח לדמיין את המעריצים של שלמה ארצי מתניעים מכונית ומתפקקים בואכה קיסריה למען הבלוך. אני הייתי מתפקק בשבילו אם כי לא בטוח – שהייתי

מילכוד? האם אלבום אחד יכול להספיק להריץ ערב חדש, אפילו שמדובר באליל פופ?  את צוותא מילאו בעיקר ילדות שלא הפסיקו להקליק בסלולארים  לכיוון של רן דנקר ולמחוא כפיים בשיאי הרגש, לא תמיד במקומות הנכונים.  דנקר פתח בשיר געגועים רגשני. היכולות

בשיר השלישי שמענו טקסט מוכר: "לא חשבתי שאמות צעיר כול-כך, שאהיה לבד כול-כך, הם הרגו אותך לאט לאט, אולי אני איבדתי כול תחושה, חושב שאני עף, ואני בעצם על הרצפה, שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". פואטיקה

"זאפ מאמא" – פעם שלישית בישראל, והפעם,  יותר מאשר בפעמים הקודמות, התברר שהאטרקציה של ההרכב הייתה ונשארה מרי דולן, החצי זאירית/חצי בלגית, המאמא הגדולה של ההרכב.  איזו גברת דינמית. "זאפ מאמא" שצירפה אליה די-ג'יי ראפר פעיל מאוד (תיקלוט מלא כולל 

 נועם רותם מספר על אנשים קרובים שחלו בסרטן, על חוסר האונים של המבקר בבתי החולים, על סיוטי הלילה והבשורות הרעות. במהלך הערב הזכיר  את שמותיהם של השדרן ואיש הניו-אייג' אורי לוטן ושל אשת יחסי הציבור מירי בן-יוסף שהיו מאוד קרובים

וירטואוז הנשמה שמופיע כבר למעלה מ-35 שנה  הותיר בי זיכרון עמום מהשישים –שבעים, והייתה איזו התרגשות פנימית לשמוע אותו אחרי כל השנים האלו. מחוץ לזאפה  הציבו דוכן עם למעלה משלושים אוספים שלו. המוכר סיפר לי שכבר מזמן לא הייתה הסתערות

ברגע מסוים גם אייקון חשש שיקרה משהו רע עם הילדים והילדות שנמחצו בקדמת הבמה. מערכת מיזוג האוויר כבר מזמן הרימה ידיים, וכמה ידיים גברתניות נשאו עוד מתעלפת החוצה. אייקון עצמו נעלם הרבה לתוך הקהל על גב המאבטחים שלו, חצי גוף

מכנים את המוסיקה של דניאלה מרקורי  "ברזיליאן פופיולאר מיוזיק" או בפשטות – פופ ברזילאי. שרית חדד הברזילאית? רעיון נחמד. שתיהן באות לעשות שמח. העניין של חדד זה במוסיקה ים-תיכונית עממית ופופולארית. העניין של דניאלה מרקורי – הקרנבל של באיה. השאו

אחרי שישה שירים ראשונים, נטשה לפתע טורי איימוס את הבמה וחזרה כעבור 10 דקות בפאה ג'ינג'ית,  שהחליפה את פאת הערמון-חום ובאוברול סאטן לבן מנצנץ.   מה קרה?  למה ההפסקה הזו? חלק מההצגה. איימוס לבשה עוד איזו דמות אלטר-אגו של אחת מאותן

מה הקשר בין מוסיקה צוענית ויהודית? מי שנכח במופע של  "לה זייה נואר", Les Yeux Noirs  –  הרכב שמובל ע"י שני אחים כנרים יהודים במראה כמו-צועני, אריק ואוליביה סלאביאק, קיבל תשובות. אז מה היה לנו? ממליגה וצ'ולנט ביחד, מוסיקה מזרח

אחרי הערב הזה בא לי לדחוף לדי.ווי.די את "לורן היל, MTV אנפלאגד" מ-2002, הפקה עירומה, גיטרה אקוסטית בלבד, נותנת אפשרות להתעמת עם חומרים אישיים הכי אינטימי שאפשר מבחינתה. לא להאמין, אבל יש לה גם את הצד הזה. רק שהוא לא

לבן ארצי יש שביל באמצע, ופנים חלקים יפים ובתוליים של מלאך, שמזכירים משהו את אבא שלמה מלפני עשרים וכמה שנים. מרגע שהוא מניח שתי ידים על הקלידים, יוצאות מנגינות עגמומיות משהו, ושרבוטי בוסר של בחור שמסוכסך עם עצמו ועם האהבה.

שירים: Loose, Down On The Street, 1969, t.v. eye,  My Idea Of Fun, Dirt, Real Cool Time, No Fun, 1970, Fun House, L.A Blues, Skull Ring, Trollin', Not Right, I'm Fried, She Took My Money, Electeric Chair     איגי

תמירה ונאווה, מפזזת עם גיטרה, מוציאה קולות בין ביורק לקייט בוש, מתיישבת לקלידים כדי לתת אלטרנטיבה לתזמור. רק הפלאשים של הצלמים שהתנפלו על כל חלקה מהקאזו מקינו הצליחו להאיר את פניה של הגברת הסקסית שרקדה במעין פישוק גמלוני. אפשר להתחיל

שירים: בנות, טיפה טיפה, תמונה מטושטשת, בקרקס הזה, פעם 530, באה אליכם, שלום לאמונות, שוב תודה, שירה, ברכת המלך, עכשיו אתה חוזר, אם זאת האהבה שלך, מפלס מצב הרוח, נובמבר. הדרנים: אף אחת, ממי, לשם, שיר תקווה. משתתפים: אורי זך –

איזה רוקיסט יכול לצעוק "רעננה!" "רעננה!" כמו "תל -אביב" או "יזראל", אבל לעובדה היא שרעננה היא שזכתה לקבל את אחת מהפעות הרוק שנערכו כאן. רעננה הייתה לערב אחד עיר שמארחת רוק איצטדיונים.  זה התחיל כשאיימי לי פרצה לבמה כמו רוח

לא. לא הלהיב אותי הדאנסהול סופרסטאר. שעתיים של ריצות, קריאות, קצב, די ג'יי, היפ הופ רגאיי. ארבע דאנס גירלז. דנסהול. אופנתי, מסחרי, כוחני. 2 ראפרים שעושים הרבה רעש וקצב, ואני בכלל לא בטוח ששון פול זקוק להם. "פיפל אופ יזראל!",

ניק אמר, Nik Ammar (גיטרה, מנדולינה, שירה), ג'וש ברסלו Josh Breslaw (תופים, כלי הקשה) ליאו בריינט Leo Bryant (בס, בס כפול), סטפן לוי Stephen Levi (קלרנית,שירה), למז לובאס, Lemez Lovas (חצוצרה, קלידים, שירה), אליס מקלפלין Alice Mclaughlin (שירה), אנה פואב