חברו חציר ישראלי עם תבן אמריקני ותשלחו אותו העירה. הקאונטרי-בלוז מגיע מהכפר לכרך. בארצנו הקטנטונת המרחק בין הכפר לעיר, בין המושב לכרך מאפשר לך לעשות הסבה מהירה. לכבודה קובע שי לביא בשיר חדש: "אני טיפוס אורבאני" הגם שהצלילים לוקחים לכפרי
לפני ארבע שנים הגיעה לביתי בחורה, ליאת יצחקי שמה. אני, בתחושה של "מגלה כישרונות", הבנתי כי שיחקתי אותה. גיליתי זמרת. מאז, המתנתי, שבמהלך השנים יקרה עם המופלאה והנאווה משהו גדול. מצד שני, הסיפור שלה הסגיר בעייתיות: הזמרת, אז מבית שאן, הייתה
"רק תבקשי שאשאר…אר…אר. אר. אר" – מהדהד באוזניי קולו המקונן-מתחנן של ג'וש. מה זה? מנגינה וסלסול רגש והפקת קרוס-אובר קיטשית, שמנסה לייצר צליל, שנע בין רחובות לונדון למדבריות באר שבע.בסיום עשרה קטעים. התחושה היא: ג'וש, יהושוע פרץ מבאר שבע, (על עטיפת
אתה נמצא כאן, אמפי שוני בנימינה. לא רחוק מכאן – רבע שעה נסיעה, קיסריה, הגן הלאומי. לפי הביקוש (מה ביקוש – תחנונים לכרטיסים) שעה לפני תחילת הערב, יש להעביר לשם, לקיסריה. יכול להיות שכבר קטן עליו מבצר שוני. סיבת ההתכנסות: "אתה
מושיק קליפר מתרגש ממשה לוי. הוא צודק. ההפקה המוסיקלית שינתה לדיסק את הצורה, אבל גם אני וגם הוא (קליפר) יודעים ששירים באים לפני הפקה מוסיקלית, שלא תמיד יכולה לשמש עלה תאנה. סינגר-סונגרייטר? קחו את שיר 11. הוא בנוי על משפט
יש אלבומים שאני עוצר על שיר אחד, חושש להעביר לשיר השני – שלא אתאכזב. ג'ודי ענתבי (לפי הקומוניקט – סטודנטית לתואר ראשון בחינוך מוסיקלי, עבדה עם יהוא ירון כמפיק מוסיקלי ועם דן תורן כיועץ אומנותי) שרה "ימים אחרונים" סיפור אהבה
את הביטלס לא אגלה מחדש באמצעות אילן וירצברג, אבל משהו בצלילים של האלבום החדש מחדש הקשר הזה (עם הביטלס), מחזיר לימים שהיינו צעירים וחולמים, ואהבנו פופ בלי לשאול שאלות, כמו "מה זאת אומרת אהבה" (השיר התשיעי בדיסק) בלי לסווג ולתהות על
באחת עשרה הם גמרו, כלומר – בשיא. כל ההופעות באמפי צריכות להסתיים בשעה הזאת, אחרת תושבי בנימינה, שגרים באזור, יצלצלו למשטרה, בטח במופע כמו שבק ס', קולקטיב היפ הופ עברי היפראקטיבי, שמגביר דציבלים ככל שההופעה מתקדמת. דווקא יכול היה להיות
הגיבור שלנו עומד מול דלתה הסגורה, כואב, מסתגר כמו ילד, ממתין שתפתח לו את הדלת. אחרי הכל רצה שיהיה לה טוב. אם לה נשבר – אז גם לו כואב. עיקמתם עין? אז עיקמתם. די שהמנגינה הקלילה והקליטה תניע את השיר
אנחנו בעידן עידן רייכל. "מויימה" נקרא השיר. צלילי גיטרה אקוסטית פלמנקואים קולחים מהפתיח הארוך. ואז הלמות התופים. הכניסה לשיר מגיעה רק אחרי כשבעים שניות. אין לי בעיה: ההחנפה הפסבדו אתנית הזו לקחה אותי בשבי אצל רייכל. אני נופל בשבייה גם אצל ליטל
פתאום עברי לידר תופס קצת דג נחש. בשביל קצת קיטורים על המצב הוא צריך גם קצת מוקי משבק ס. וטוב שיש יונתן גולדשטיין מ – TYP, כדי שהחגיגה תהיה שלמה. לא חשבו אמנם לשיר שירים לישראל, אבל שרים. כשיש דאגה, יש חגיגה.
אחרי תריסר שירים, אני כותב את השורות הבאות: רמי פיינשטיין הוא סינגר-סונגרייטר שבוחן עצמו על רקע השגרתי והנדוש, בניסיון לפענח – איך להיות אחרת. המוסיקה היא, אגב, תשובה אחת (איך להיות אחרת) השיר השלישי "מעגלים" נוגע בשגרה הזו. "רצים רצים
קול גבוה, עדין, מיוחד, משרה אווירה חד-גונית משהו. כמו מרחף אי שם בין שמיים לארץ. טון נוגה. נוגע-לא נוגע. מן הסתם – בזה קסמו. עופרי (שדה חמד, תלמה ילין, רימון, הפקה מוסיקלית: פטריק סבג) מייצרת תחושה של יוצרת-זמרת הסגורה בעולמה
באתי לשמוע את יורשו של זוהר ארגוב. קיבלתי את יורשו של זוהר ארגוב. ואתם יודעים מה: אני מתערב, שזו לא הייתה ההופעה הכי טובה של ישי לוי. נכון, אין לי אמנם יכולת להשוות להופעות אחרות שלו (כי זה היה הערב
שנרקוד ואלס מחניף עם זיגו? השיר נקרא "תחושה". געגוע לאהבה שלה שנגמרת כשהוא נרדם. מוכן להמשיך גם אם לא ימצאו התשובות לשניהם. הטון והמנגינה אומרים – התחושה נכונה. סולו חשמלית מצטרף לתחושה. שירו איתו את התחושה. ריקדו בקצב שלושה רבעים.
כל החתיכים נמצאים אצל איה זהבי-פייגלין. שלושה יפיופים שמעניקים לה קצב. איזה יתרון. איזה ניצחון. כבר בשם הלהקה – יש כיוון חשיבה: איך אני מצטיירת בעיני הסביבה. זהבי-פייגלין יודעת למהול אמירה באירוניה. השאלה שנותרה – האם זה מעניק לה גם
אסף אמדורסקי מעונב בחליפה? מתי זה קרה בפעם האחרונה? כשהאדרנלין יתפזר אחרי הערב במשכן, נדמה לי, שהמסקנה הראשונה של אסף תהיה: תנו לי עוד ערב אחד כזה, בחליפה ובעניבה. ואני אומר – למה לא עוד שניים ושלושה? גם שלומי שבן
לבמה עלתה וונדר וומן מנצנצת במיני. היא תהיה הענבל פרלמוטר ז"ל החדשה. ליתר דיוק – על תקן. כל כך התלהבה, שחשפה את חלומה הרטוב לשפוך בקבוק מים על הקהל שלמרגלותיה. כלומר – האיש הכותב שורות אלו. קיוויתי שלפחות עדשות מצלמותי
"לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך", שר מוש בן ארי בפתחו של האוסף המסכם עשור. במשבר הגדול בינו ובינה – הנחמה היא בזמן – "זה הזמן שמרפא". אסף איילון עיבד מוסיקלית. שיר איטי, נוגה, מלודי מאוד, מסוג הכאב שמזכך. מצטרפים
לקראת סיום הודה קובי אפללו לאחד שבשמיים. "שחקת אותה הערב!", הרים ראשו מעלה. אמר את הדברים כמעט באותו טון נונשלנט, כפי שסיפר בדיחה על טרמפיסט שזיהה אותו כשלומי אפללו. תודה לך אלוהים, שהתפנית הערב מכל מטלותיך וירדת לאמפי שוני להיות
לאוסף קרא סאבלימינל "היצירה שלי", וכדי להדגיש, שאכן זו היצירה שלו – הצטלם לעטיפה כאם.סי, בגלימה אדומה, פנים חמורות סבר של גנגסטר – אוחז רך נולד בתנוחת מריה מביטה בישו. תצלום שהוא הכל פרט ל"אחד משלנו". המשימה: לצלוח 160 דקות
היונה שבאחד השירים עדיין לא הביאה את השלום המיוחל, אבל קיימת תקווה, במיוחד כששומעים לא רק על המפגש ישי לוי-עמיר בניון, אלא גם את התוצאה. זו אינה היונה השבה עם עלה הזית מסיפור המבול (בניון הועיד לה תפקיד אחר), גם לא זו
אם לוקחים שני כותבים לכתוב על אמא, אז מגיע (לאמא) שיר מקורי יותר, כי מי אינו כותב על אמא. "אני מקווה" הן מילים שלא צריכות להופיע בשיר. זו פרוזה. השיר שנכתב בגוף שני (את) לאמו המנוחה הוא מספד במילים יפות,
תביטו בצילום העטיפה. הוא חולה או משהו? תקשיבו לצלילים: ממש סימביוזה. עברי לידר – אחרי שהרקיד ברחבות עם TYP, כותב שיר עצוב, שיוצא מהאולפן הלונדוני של יועד נבו. שיר אהבה, שיר על אהבה, שיר בגין אהבה, שיר געגועים לאהבה. שיר
13 שירים מראים ש"איפה הילד?" עשו מאמץ לגלות/להמציא מחדש את "איפה הילד?" מאז האיחוד ב-2009. האם הצליחו? שני יוצרים מיומנים כמו חמי רודנר ואסף שריג לקחו את הפרויקט המחודש מנתיביהם האישיים בניסיון לעלות על אוטסטרדה אחת משותפת. במאה העשרים ואחת,
לב. יש לאייל גולן שיר ללא לב? לב נשבר, לב שבור. כאב לב. נגעת לי בלב. פתחי לי הלב. יש להודות – גם הביאה שמש לחייו. לא רק לב. ואללה. הרבה לבבות ב – 17 שירים חדשים של גולן. לא תמיד האורך
אנחנו ביער של אלון לוטרינגר. צריכים להיכנס אל נבכיו יותר מפעמיים כדי לחוש את צבעי הטורקיז-אפור. זהו עולם עצוב עד טראומטי של תהיה וכאב. הוא מלחש "שוכנת בי מחכה/ וצפה כשבא הלילה עלי/ בחלום מתשוקה את בוערת זקוקה/ בחרת בי
התבוננתי בקהל. לפי הקמטים, רבים גדלו על שלום. לפי הישיבה – הם כנראה שכחו שהם גדלו עליו. מה שבטוח: הם לא באו לרקוד. אנחנו בערב הסיום של "ימי זמר" בחולון. כלומר, נפל בחלקו של שלום הכבוד להיות המופע המרכזי בסיום הפסטיבל.
זו הייתה הפקה – מהשמלה הלבנה ועד כתוביות הוידאו בסיום. רצינית הקרולינה. עקרי הבית נמצאים בתוך המסכים המקרינים מכבי ת"א במשחק מכריע באתונה. עקרות הבית מסיימות את המנות האחרונות לסדר. ובמועדון התיאטרון ביפו – כאילו כלום. כלומר – קרולינה מופיעה, וכשקרולינה מופיעה –
מה בדיוק גורם לבחורים צעירים בני תרבות המערב שגדלו על רוק, פיוז'ן ושירים ישראלים לשיר פיוטים ושירים מבית אבא וסבא, ולא סביב לשולחן השבת, אלא בדיסק ותוכנית חדשים? יכול להיות שהשאלה נשאלת מנקודת מבטו (הלא מתוסכלת) של אשכנזי שלו – זה
