מוסיקה פופ

ניל דיימונד (67) שר חמישה עשורים, והנה חוזר שוב הניגון הזה, קול צרדרד שמביע תשוקות נואשות, אותו להט רומנטי דרמטי ב"אם לא אראה אותך עוד פעם". זה לא ניל דיאמונד אחר מאשר ניל דיאמונד של להיטי הענק מהשבעים Song Sung

איפה מדונה היום? היפ הופ, רטרו אייטיז דאנס? טימבאלאנד? מה מחפשים אצל מדונה? שלושה ארבעה להיטים גדולים. למדונה אין בעיה עם זה. ספרתי חמישה. בהקשבה ראשונה הייתה תחושה שזה עוד אחד האלבומים היותר צפויים שלה, שטוח ולפעמים אף משעמם. הקשבה

היא באה כמו סתיו בסערת גשם סכנת רעם ממעל אני אחזיר מרחובות מלבורן אחזיר את אהבתי העולם מלא באוהבים קפואים שסדיני מיטותיהם קרים להחריד ואני שכבתי שם בשלג עם אחרים אבל מעולם לפני לא אהבתי אחרים. ניכנס לחדרה האינטימי של

אלבום בכורה לזמרת הוולשית. מצעדי המכירות מפנקים אותה. בצדק. דאפי הזכירה לי בשיר הפותח Rockferry את דאסטי ספרינגפילד מהשישים. התחושה הזו גברה בשיר השלישי בדיסק – Serious. דאפי מביאה משב רוח חמים מסוף השישים, תחילת השבעים באלבום הבכורה שלה. סוג

אלבום אולפן שישי של שריל קרו מגיע אחרי Wildflower של 2005. האזנה ראשונה מביאה למסקנה: מהקליטים והיותר מיוחדים שלה – בגיוון הנושאים, במרחב המוסיקלי. דיסק בעל היבטים חברתיים. גם אישיים אוטוביוגרפים. מחוברת לרוק אמריקני שורשי כמו ב-Gasoline הפוליטי העוסק בפוליטיקה של הנפט.

 ג'ק ג'ונסון מכר עד היום 15 מיליון מארבעת אלבומיו, והוא אינו להיטן פופ. זה מפתיע. המוסיקה שלו אפרורית ואיטית משהו. לתת פרשנות לדרישה הזו ל"מוסיקה שקטה" (מקום ראשון במצעד המכירות של הבילבורד) . געגועים לסינגר-סונגרייטרים של השבעים? ואולי החיפוש אחרי טקסטים?

2007 עוזבת אותנו, וזו השעה לסכם ולהקשיב למקבץ הסינגלים שהרקיד ובידר ועינג אותנו בשנה שחלפה. מיקה – Relax:  איזה רילקס. שיר דאנס מופלא. מיקה מחזיר את האמון בפופ טוב. קמצוץ בי ג'יז בהרמוניות, נגיעות פרדי מרקורי. להיט ע נ ק.

בלאנט צדק כשאמר: "הייתי לחוץ נורא, אחרי שמכרתי 11 מליון דיסקים מהאלבום הראשון שלי". הוא צודק: מ-11 מיליון בדרך כלל אפשר רק לרדת. מה עושים: "סימנתי לי מטרה, להקליט רק את מה שאני שלם איתו. אני חושב שהאלבום הזה מראה

"לא יודעת הרבה עליך/ לא יודעת הרבה על עולמך/אבל לא רוצה להישאר לבד הלילה/ במקום הזה שהם קוראים – כדור הארץ"   ב-15 בדצמבר2007 תופיע סלין דיון,  בפעם האחרונה על בימת הקולוסיאום ב-Ceasers Palace, בלאס-ווגאס, במסגרת  “…A New Day” – אחד

שאכריז – אני אוהב ספייס גירלז?  שאכחיש? יש כאלה שהעריצו אותן בסוף התשעים. היום הם מעמידים פנים. אנחנו? השאלה איך אנחנו מגדירים "אוהב". נו טוב, אני מתחיל להתחמק מתשובה מוחצת. פעם כששמעתי האמהות והאבות, הביץ' בוייץ' נמרחתי. הייתי נער וגם גדלתי.

רגע, עדיין להקות הבנים כאן? ועוד איך. לא סתם: הבקסטריט בוייז כאן כרבעיה אחרי שקווין ריצ'ארדסון נטש.  וזוהי להקת הבנים הגדולה בכל הזמנים. (, הגזמתי הפרזתי?) ויש להם כנראה סיבה להוציא אלבום שנקרא "בלתי שביר". הם עושים מוסיקה מאמצע התשעים.

בואו נעזוב את הבלגנים האישיים שלה. בריטני ספירס, לזכותה ייאמר, שבתוך כל הבלגנים, הצליחה להוציא אלבום, ואני מאמין שכל אייפוד שלישי בעולם כבר דוחס את השירים החדשים לראשיהם של מיליונים. בריטני ספירס באה מדאנס, מהפקה מלוטשת. מפופ מיוסיק, בעיקר. לא

  יכול להיות שהשוגאבייבז עדיפות בעיני על הספייס גירלס, מהדסטיני צ'יילדס?  האם טעיתי במשהו? נו, טוב הבעיה שלהקות הבנות האלו נורא דומות זו לזו. גם בלי להיכנס להשוואות, יש לשוגאבייבז אלבום פופ-דאנס כמעט ללא רגע משעמם. להיטים:  הן בחרו להוציא

זו מוסיקה לחתונות? תלוי את מי אתם שואלים. בטוח שזו אינה רשימה לחאפלה. נפש של רומנטיקן  עומדת מאחורי האוסף. מה הקשר בין ה"כרמינה בוראנה" עם הפילהרמונית של לונדון ובניצוחו של זובין מהטה ובין "לא יכול להסיר עיני ממך" בביצוע פראנקי

 אלבום הסולו הראשון של מארק קנופלר אחרי "דייר סטרייטס" נפתח בצליל אירי. קנופלר. שר בלדות ומנגן בלוז, כשהוא מלווה בחברי הצ'יפטיינז האיריים. הקצב וההפקה מושפעים פה ושם מקאונטרי, אבל קנופלר בקול מחוספס וזקן, יותר מופנם מאי-פעם ומקרין אותנטיות גם בשירים

אם הייתי פרסומאי, הייתי מכניס למודעה – האוסף הקליט, המדליק, המקפיץ, המדונסס, הגרובי, הפיצוצי, הלהיטי. נו, די. זו הסיבה שלא עברתי לפרסום. (מוכן לשמוע הצעות מפתות) היטס 2007.  היט'ס הוט. קו? שומדבר. סלט. הכל מכל.   אבריל לאבין – Girlfriend

כמה אני שמח על האוסף הזה. ג'ון לנון מעולם לא נשמע כל כך קליט, חיוני, רלוונטי כמו כאן, באלבום גרסאות כיסוי לשיריו.  האיש שביקש ב"דמיין" עולם אוטופי-אידיאלי – ממשיך להיות אקטואלי כי העולם לא למד שום דבר. ג'ון לנון דמיין עולם שכולו

מה זה פופ מיוזיק? תשמעו את הגוסטס, תבינו. אני מסכים עם ההנחה שלכתוב פופ קליט זה לפעמים משימה לא יותר פשוטה מאשר לעשות רוק איכותי. והנה הגוסטס מייצרים משהו שהוא הרבה יותר מנוסחה: מנגינות ממותקות, קצב מאיץ, קולות גבוהים שעושים

אחרי Starting Here, Starting Now, סטרייסנד נרגשת מהתגובות החמות של הקהל. "ואהה", הוא פולטת קריאת התפעלות, אומרת דברים על כסף מהקונצרטים שיתרם למטרות נעלות.  טוב הייתה לה סיבה: 2006 ציינה עבורה חזרה מלאה להופעות, ולא רק זה אלא שהיא שברה

אין כמו רוקפור לשחזר-למחזר את הצליל הפסיכודלי הבריטי שאיפיין אותם בכל השנים, להטעין אותו בדציבלים, לשזור בו נגינת חשמלית מהוקצעת ווירטואוזית, דיסטורשנים פה ושם.   הרוקפורים עסוקים רוב הזמן בהמצאתה מחדש של להקתם הותיקה, שזה אומר לחיות בעיקר בעבר, סיקסטיז,

שם האלבום "אינסומניאק" נוגע בסובלים מנדודי שינה. האם אנריקה איגלסיאס התכוון למעריציו שנאלצו להמתין 3 שנים? "רינג מיי בל" הפותח, הוא פופ אמצע הדרך, בטון מתייסר משהו, כאילו איגלסיאס נושא על כתפיו את צער העולם. בסך הכל הוא מעודד אותה,

הרמיזה לעולם הדיגיטאלי בשם הדיסק היא בואו נאמר תגובה עצובה של נציג העולם הישן בפופ לעולם החדש. פול מקרטני אומר כי כאיש העולם הישן הוא חש כי החיים בעולם המודרני מעמיסים יתר על המידה על ראשנו. "Will you still need

ונעבור למס. 2 Makes Me Wonder (דגימת סאונד למטה) – כמה שזה מחניף משמיעה ראשונה, שבא לצרף את מיד לפליי ליסט של בני עשרה בליל שישי הקרוב. "מארון 5" עושה פופ רוק ללא כחל ושרק עם נגיעות ריתם נ' בלוז

". צחקתי. אני מעריך שזה בגלל שדאיימונד נשמע תמיד קצת שמאלץ. בדרך כלל נכנעתי לשמאלץ המלודרמטי שלו מאז Solitary Man. והפעם – דיאמונד במיטבו. העוצמות שהוא מעניק לשירי האהבה האלה. העיבודים היפים. גיטרה אקוסטית ופסנתר ובלי תופים! ההפקה של ריק רובין שעבד עם

הונגריה. Unsubstantial Blues – Magdi Rúzsa. ג'ניס ג'ופלין ההונגריה. בלוז בנוי לתלפיות. מטפסת נהדר בסולם הרגש. גם לעיבוד לא חסר דבר. זה הונגריה? 9/10. אירלנד. They Can't Stop The Spring – Dervish. חליל אירי, בלדה אירית חפה מיומרות. האם באירוויזיון

42 שירים? אני מזיע. מוזג לעצמי עוד כוס קפה.  זה מגיע מהחצי גמר, מהגמר. קיטש פופ, סופט רוק, רוק-רוק, אתניק-היפ הופ ופופ אופרה.  מאנדורה עד אוקראינה. מאלבניה ועד סלובניה. מארמניה ועד סרביה. מאסטוניה ועד לטביה. איזו התנפלות על התחרות. (אנחנו

כשהאוסף הזה יצא, ליאן ריימס חגגה יום הולדת 21. זה מדהים, כי כמה זמרים יכולים כבר בגיל הזה להוציא אוסף. אני מקשיב לליאן ריימס וחושב על  תוכניות "כוכב נולד" האמריקני. למה "כוכב נולד"? לא מפני שליאן ריימס השתתפה בתוכנית הזו,

  "בלדה" מוגדרת כשיר סיפורי, ליריקה עצובה וגם סיפור או שיר עממי. כששומעים את אוסף 19 השירים, ההגדרה יכולה לקחת גם מזה וגם מזה. "שיר עצוב" –  עובד ברוב המקרים. "שיר סיפורי", בסדר, אבל לאו דווקא. חסרים לי אהבה, רומנטיות,

"פראנק" במשמעות כפולה: סינטרה,  וגם "גלוי לב". הרשו לנו, אומרים וסטלייף להיות גלויי לב ולהודות שאחרי  12 להיטי פופ מקום ראשון בבריטניה,  בא לנו לשיר את מי שאנחנו אוהבים באמת. וכאשר להקת הבנים מקדישה אלבום שלם לסינטרה, צריך להאמין להם.