מקוי טיינר נע בכבדות לכיוון הפסנתר, כאילו עוד שניה רגליו בוגדות בו. מרגע שהוא מתיישב לנגן – קשישותו נעלמת. הכל עובר לידיים (ולראש), וכאן יש עדיין בשורות למי שהגיע לשמוע אגדה מנגנת. היא קיימת בשתי הידיים בנות השבעים ושלוש, אלו
שלישיית דימיטר בודורוב עם החלילן תיאודוסי ספאסוב אני אוהב ג'אז בולגרי. כלומר: אני אוהב ג'אז בולגרי מרגע ששמעתי בצהרי שישי בסינימטק טריו בולגרי חובר לחלילן בולגרי שמנגן על חליל רועים שנקרא קאוואל. חשבתי עוד לקפוץ לשמוע את נורית גלרון באולם המקביל,
מי הם "נסיכי הג'אז הישראלי" ומה קרה שהם עושים מחווה לקיסר הגיטרה של המוסיקה המזרחית? נעשה סדר: ההנהלה האומנותית של פסטיבל ג'אז תל-אביב הגתה רעיון להקים גשר. עלו עליו שלושה נגני ג'אז מעולים – עומר קליין בפסנתר, עומר אביטל בקונטרבס, איתמר
העיניים של הנרי גריימס משדרות ספק טירוף ספק תמהוניות, כשהוא פורט על קונטרבס. הג'אז החופשי שהוא והטריו שלו מנגנים מגיעים גם מהבעות והשתיקות. בתוכנייה אני קורא, כי האיש נעלם באופן מסתורי בסוף שנות השישים וחזר להופיע רק כעבור ארבעים שנה.
במציאות שבה כל קול חדש הוא כוכב ריאליטי – אין שום סיכוי לעילויי המוסיקה האחרת, האלטרנטיבית, הג'אזית. טירוף הרייטינג יהרוג את הגאונים, אלא אם הם יחזרו בעוד מספר שנים מארה"ב עם קבלות. בית ספר רימון למוסיקה הביא לקונצרט השנתי שלו
גם למבקרים עתירי שעות מוסיקה מותר לפעמים להתלהב בקול רם. אז בבקשה, אני מגביר קול: בלי מילה את הסבר או הנמקה – קבלו את בלה פלק והפלקטונס, אילת חורף 2012. עוד לפני שנפטפט קצת על מה ששמענו: שמישהו ירים את
באד פלאס כנראה תופיע פעם שלישית בפסטיבל החורף של ג'אז בים האדום. השלישייה, מעבר להצדקה המוסיקלית הטהורה בהבאתה, כבר מביאה גוד לאק לפסטיבל. הקהל לא רק מצביע ברגליו אלא נעמד עליהן לסטנדינג אוביישן ארוכים. מה הפעם? מי שראה פעם את
למי שמכיר את הפסטיבל רק מהקיץ, הרי ההבדלים: 40 מעלות חום (מתפללים לקצת בריזה מהים) מול 9 מעלות בהאנגר (מתים מקור, ושואלים למה לא הגענו לבושים יותר חם) כל השאר כבר תלוי במה שקורה על הבמה: החום שיצא מהזמרת יון
קל מאוד לחזור לקלישאה "ענק ג'אז". אבל כשמדובר בקני בארון של שישי בלילה במשכן לאומנויות הבמה – אני מחפש סופרלטיב נוסף. קראתי כתבה שמדברת על הנגינה שלו במונחים אלוהיים. כיוון שאינני מבין במטפיסיקה, אסתפק ואומר, שאני אכן מחפש עוד משפט
הגיטריסט ג'ושוע ברקסטון נראה ונשמע קצת וודי אלן (חיצונית, אינטונציית דיבור), התרגש מנגינתו על אדמת ההולילנד (יהודי, יש לו סיפור משפחתי) והשמיע צלילים שהם הצדעת בכורה חגיגית לשני ענקי גיטרה – גרנט גרין ווס מונטגומרי. החלק שלו בערב הזה היה הרבה יותר
ג'אז ישראלי? לג'אז הישראלי החדש קוראים אם תרצו "אבישי". אבישי כהן אחד (הקונטרבסיסט) מנסה להגדיר לעצמו כמה שנים מנין הוא בא. אבישי כהן השני (החצוצרן) מחפש את זהותו בג'אז. שני האבישי מסמנים את הג'אז הישראלי העכשווי, הפתוח, המלודי, המתקשר.ג'אז ישראלי
זו אינה טעות: דיאן ריבס אכן נחתה באילת. לא להאמין, אבל דיוות הג'אז הגדולה הסכימה להגיע למלא את משבצת ליז רייט שביטלה. היתי מצלצל לרייט לספר לה, ולומר לה תודה רבה שביטלת. התחליף מילא אותי אושר, זכרתי לריבס חסד נעורים מהפסטיבל של 2005.
תרשמו את השם: ראול מיידון. תנו לגוגל לעבוד. אני רצתי לגוגל אחרי ההופעה. אלמלא שמעתי – לא הייתי מודע לגודל ההפסד. ב"מועדון" של הנמל גילינו זמר שהוא גם התזמורת. סטיווי וונדר (פופ-סול) פלוס חוזה פיליסיאנו (פריטה בגיטרה) פלוס אל ג'ארו
מצחיק: אולי בסופו של הפסטיבל יתברר שבלגן הביטולים השתלם. קחו את אבישי כהן. הוזעק להציל הפסטיבל. אם צריך היה להציל, הוא עשה את זה. בגדול. מי שלא היה ב"ארנה" המתחם הפסטיבל בנמל לא יבין כמה הקהל אוהב אמנים ישראלים, ששרים
שעתיים לפני שדניאל זמיר (סקסופון) וניתאי הרשקוביץ (פסנתר) עלו לדואט היצירתי שלהם בפתיחת הפסטיבל, עדיין קיבלנו במסיבת העיתונאים של הפסטיבל עדכונים לגבי השינויים בפסטיבל בעקבות האירועים בדרום, אחרי 4 ביטולים של אדי פלמיירי, ג'ייסון מוראן, טובה סקיני והזמרת ליז רייט.
מרחק שניים וחצי קילומטרים משם, התכנס העם לדרוש צדק חברתי. ברידינג 3 (מ פ ו צ ץ) אולי שמעו על צדק חברתי, אבל הרבה יותר מכל צדק – היה דחוף לשמוע את הטריו האו-האם-צ'מברס. העם יכול לדרוש מה שהוא רוצה. אנחנו חייבים לראות
שנתחיל בקלישאות? הרכב של פעם בחיים, ענקי מוסיקה שעפו לשמי קיסריה. יש לכם משהו יותר סוחף? אני חותם. "בחזרה לנצח", Return to Forever נקרא ההרכב האגדי. הנפשות: צ'יק קוריאה – פסנתר, קלידים, סטנלי קלארק – בס חשמלי, קונטרבס, לני וייט –
לא יודע כמה ידעו שהם מגיעים לסולו פסנתר של בראד מלדאו. אישית, הייתי מעדיף אותו בטריו, גם בדואט שהוא עושה עכשיו עם ג'ושוע רדמן. השאלה מדוע אינה קשורה להתפעלות שלי מהיכולות הפסנתרניות של מלדאו. כולן הגיעו לערב הזה, אמרתי –
פעם שלישית שאני שומע את היפנית האלהית אצלנו, ומהפעם הזו קשה להירגע. פסנתרנית כזו לא שמעתם. הירומי אוהרה (Hiromi Uehara) היא פצצת כישרון, כולה יצירתיות אנרגטית, מציבה רף חדש גבוה מאוד מול הפרמטרים הקונבנציונליים של נגינת פסנתר הג'אז, בנגינה שיש בה
בסוף הערב, אחרי ששר את "לואיזה" של ג'ובים, ניגשתי לקורט אלינג. צורך שכזה לומר דברים טובים, להביע התרגשות משירתו. אלינג יצא לרחבה ליד זאפה לחתום על דיסקים. ענק השירה הג'אזית יורד ממגדלו. זה לא היה קורה ברוק. מצד שני: לא
טריו אבישי כהן נחת באמפי שוני למחרת פריז. ההופעה ה-51 (!) בחודשיים וחצי האחרונים. האמפי מפוצץ. מופע ג'אז סולד אאוט של ג'אזיסט ישראלי. יש דבר כזה. האמת? להגיד ג'אז על אבישי כהן – ממש לא מדויק. נדייק יותר, כי במקרה
יום לפני כן הייתי בדיפ פרפל, קהל שיורד ממרומי האמפי לסגוד לאלילי רוק בפנסיה. והנה למחרת, ענק ג'אז עכשווי – קהל סולידי לא גדול שבא להקשיב ולראות מקרוב אגדת ג'אז בהתהוותה. אבל שום מהומה. חשבתי משהו על מסחור וז'אנרים וקהל.
אני לא יודע אם אפרת גוש התעצבנה בסוף הערב החגיגי עם תזמורת הג'אז הגדולה (ביג בנד). אם היא לא (התעצבנה) הרשו לי לעשות את זה בשבילה. לא יודע מאיפה בקע הקול הזה שביקש בסוף הערב מהתזמורת ומהזמרת לעשות ביצוע שני
פסנתרן כזה עוד לא שמעתי. לקח לי חצי שעה להתאושש, בלי לחשוב על מה שמעתי. פשוט לעכל מפגן של טכניקה וסגנון שהתיאור "וירטואוזי" די קטן עליו. אחרי שנרגעתי אפשרתי לעצמי לשוחח עם הרציונל שבי, כי אחרי ששומעים את טיגראן האמאסיאן בפעולה
די אלכסנדר הבטיחה לחתום על דיסקים בסוף הערב. ניגשתי לדוכן לומר לה תודה, וגם שאני תמיד ממתין לזמרות ג'אז גדולות כמוה. היא נישקה אותי בשתי הלחיים. גם ענקי כמוה צמאה למחמאות, במיוד ברגעי האדרנלין הגבוהים. האנושיות, החום האלה עברו גם מהבמה.
בקטע ההדרן היא צעקה וצחקה לסירוגין. אם הצעקה הייתה חלק מהקונטקסט המוסיקלי (free ג'אז), הצחוק לא הכי הסתדר לי. אולי משהו שחברי להקתה מבינים. ואם הצחוק חלק מהענין – קצרה בינתי. זו הייתה אגב הפעם היחידה שניקול מיטשל שרה ממש כזמרת
לחצוצרן סטיבן ברנסטין לא היה קל לבטא את שמות הנגנים הישראלים בהרכב שלו. בתוכניה ההרכב שנבנה לצורך הפסטיבל מופיע כהפקה אמריקנית-ישראלית. הישראלים בחבורה צריכים עוד כמה סאשנים עם ברנסטין והנגנים שלו, כדי שהעסק יתיישב היטב. ברנסטין הוא מנהיג בדם, נגן
טריו פסנתר-בס-תופים פותח את "ג'אז תל-אביב" 2011 עם גרסה ג'אז פאנקיית ל – Come Together של הביטלס – שם האלבום שיצא ב-2009. ג'ורג' קוליגאן עובר בהמשך מהקלידים החשמליים לפסנתר האקוסטי כדי הציג את המרחב המוסיקלי שלו. אנני קורא בתוכניה נתון
סטייסי קנט, שעה לפני חצות, הופעה שנייה באותו ערב, שמלה פרחונית, השיער הקצר, חיוך של כמה-אני-אוהבת אתכם (אני מאמין לה, היא אינה חנפנית כמו רבים אחרים) שרה ג'אז שמזמין יין ושושנים לשולחנות האוהבים. שרה עדין-עדין, ואם אפשר בצרפתית רומנטית וגם
אם מדברים על ענקיות ג'אז, אז סטייסי קנט היא "ענקית", אבל לא במובן של דיווה או "פאם פאטאל". סטייסי (ילידת ניו-יורק, כיום חיה בלונדון) נראית-לבושה הכי פשוט, איפור דליל, משקפי ראייה, מפזרת חום. שרה נפלא, דיקציה, פרייזינג. עונג. והעזר כנגדה –
