מוסיקה הופעות

אמיר קוּסטוּריצה – בס, גיטרה חשמלית ולחנים ד"ר נלה קרז'ליץ' – סולן, מילים ולחן סטריבור קוסטריצה – תופים  זורן מרחונוביץ – כלי הקשה דז'אן ספאראבלו – כינור ולחנים  גלווה מרקובסקי – בס  דרזן ינקוביץ' – קלידים זוקי מילוסביץ' – אקורדאון

הוא ניצב שם על הבמה חנוט בחליפה שחורה, גיטרה אקוסטית וקלידים, ליווי מינימלי בבס – של פיליפ נומן (Phillipp Neuman) מקסימיליאן הקר, דוגמן וזמר רחוב לשעבר לא יכול להסתיר את ה"יה" הגרמני שלו, למרות שכל שיריו מושרים באנגלית. היפיוף הברלינאי

נגנים: ציקי רווח: קלידים, עידן דיין: בס, דוד ביטון: גיטרה, מורן איפרגן: גיטרה, ירון וקנין: תופים, מעיין כרמלי: כינור. אורח: נדב ביטון – קלידים.   שירים: לבדי, סימנים, ילד, הלם קרב, באה אלי, לואי, ואז תבואי, אורח מיותר (דואט עם

קוואמי: שירה וראפ, אדם שפלן: גיטרה ושירה, עידו בלואשטיין: תופים וכי הקשה, איליה שנברגר: בס, די ג'ייאלארם: פטיפונים, סימולים וקולות, נמרוד טלמון: קלידים, טרומבון וקולות. פורטיס עלה בסיום לשני קטעים – "נעליים" (שלו) ו"הסיפור נגמר" (שלו ושל קוואמי). אם מלחמת

בטח שמעתם לא אחת ולא שתיים – אם יש דיסק טוב, למה צריכים להגיע למופע. ננעלים באוזניות ומקבלים את זה באחלה סאונד. מי שאומר דבר כזה – אחת מהשתיים: או שלא בא לו לצאת מהבית ביום חורף גשום (כמו הערב

אמיר אטיאס – שירה וגיטרה קלאסית, איתי שיף – שירה ואקוסטית, נתן סלומון – גיטרות, מפוחית, עיבודים, זיו לביא – קלידים, שי חלמש – גיטרה בס, דני מקוב – תופים.   יש זמן ומקום שהמבקר צריך להניח למוחו הרושם, ולתת

בטעות, נרשם בכמה אתרי אינטרנט כי ערן צור מתארח ב"המיטב של קורין" , וממשרד יחסי הציבור מיהרו לתקן: מדובר במופע חדש ומשותף "שמכסה את כל הקריירה של השניים". אם לדייק: חיברו חלק מהמיטב שלו לחלק מהמיטב שלה, שזה לא ממש

איזשהו משב של רוח קודש הגיע הפעם לפסטיבל הפסנתר מארח בסוזן דלל,  מאיר בנאי בפיוטים יפים מאלבום חדש,  "שמע קולי" עבר מהגיטרה לפסנתר (אבל לא בישר איזשהו מהפך מוסילקי),  עמיר בניון שמחובר מאוד לקודש בסלסוליו המופתיים, וזה בלט בגדול אצל

פסטיבל הפסנתר. פסנתר? – לא חובה. זה לא הפסנתר ששיחק תפקיד הראשי, אלא מקבץ אירועי פופ, חלקם מיוחדים, חלקם ייחודיים, חלקם פחות. הפסנתר לא ממש מארח, ברוב המקרים – מתארח בקושי. מי שחיפש, כמוני, הפקות ייחודיות, ערכים מוספים – מצא,

נגנים: נדב ביטון – פסנתר, שמוליק דניאל – גיטרות, כלי הקשה.   שירים: אפילו, געגועים לדמיון, עיתים, עיניה, יש לי חלום, הכל עד לכאן, נשמתי, אלוף בשחור, קרוב אליך, געגוע, גולו, מורה לחיים, כשאת עצובה, ניצחת איתי הכל, יגדל אלוקים

כולם שרים ליאונרד כהן. יש משהו היפנוטי באיש וביצירתו שממגנט זמרים ויוצרים לנסות גרסאות משלהם לשיריו. השאלה היא איך לעשות את זה? בעברית? באנגלית? עיבודים מקוריים, אינטרפרטציות חדשות? ב-1991 יצא אוסף מרתק שנקרא I'm Your Fan על משקל I'm Your

שם-טוב לוי קלידים, חלילים ושירה, גדי בן-אלישע – גיטרות, צור בן-זאב –בס, גרשון וייספירר – עוד, בריטון, שרלי סבח – עוד, נועם חן – כלי הקשה.   שירים: טווס הזהב, ארץ קטנה, 7/8 (להקת ששת), כיכר החלומות, העיר, הבנאים (עם

מתן אפרת – תופים / נעמן טל, גיל לואיס – גיטרות / נועם ורדי – בס, גידי הרץ – קלידים     דניאל סלומון הוא מעין ג'יימס בלאנט מקומי, אמן פסנתר, מלודיסט בדם,  מביא משב חמים ונעים מהסונטיז. לא כל יום

אם היו מפנים בזאפה בשישי אחה"צ מקומות ישיבה על הרצפה, היו מוכרים בקלות כל בלטה.  לקראת כניסת השבת, נחמה גירלז חוגגות עוד ניצחון של הרכב קאלט שעשה דרכו מהשוליים של לבונטין למרכז הקונצנזוס המשפחתי הנהנתן של זאפה. לא שיש כאן

ילד 1.20 גובה, אותיות T.H מרוחות על פניו, על ידיו ועל כל חלקה חשופה בגופו – שר כל מילה בגרמנית. הוא בכלל אינו רואה מה קורה על הבמה. אבל הוא מניף ידיים מעלה מעלה כאילו הוא רואה. אני לא זוכר

כמעט שלוש שעות רוק,  פירוטכניקה, לייזרים, מסכי וידאו, נגנים מקצוענים שבאו לעבודה,  ואפשר לומר שאין חדש אצל היהודים. אופרה מוכרת. ההשקעה בעזרים טכניים – כן, אבל שום ניואנס מוסיקלי, שום דבר מעניין  לספר על הנפשות המרכזיות בהצגה. זה קצת חבל,

טל פרידמן – גיטרה, שירה, הראל בן-עמי – גיטרה, קולות, ישי מרדכי – בס, תומר גולן – תופים, שירה.   טל פרידמן עלה עם הרביעייה שלו כמו לחימום לפני משחק. נעלי התעמלות. מספרים ושמות על גב החולצה. המופע מתרחש בתום

היא פתחה בשבעה שירים מהחדש (כ"קופסה ביום", קרב איגרוף", "לא שלי") לפני שחזרה ל"תמיד כשאתה בא" מהקודם. להרכב הריתם סקשן התווספו קרן יער וצ'לו, שבהחלט משדרגים – כאשר הסאונדמן מתחשב בהם. זה הלך והשתפר במהלך הערב. התערובת הזו של רוק

ארסטד דיבלופמנט, אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של 1992 במוסיקה השחורה. מבחינתי – ההפתעה מסוימת בפסטיבל ג'רולזלם רוקס. גוף מת (להקה שכבר התפרקה) שקם לאחרונה לתחייה. קושרים סרטים צבעוניים למיקרופונים, ויוצאים למפגן היפ הופ אנרגתי מענג, כאילו הם מתחילים הכל מההתחלה

  עם: Stacey "Fergie" Ferguson, Will "will.i.am" Adams, Jaime "Taboo" Gomez, Allan "alp.de.ap" Pineda   בלאק אייד פיז. מה כבר לא נאמר. הם טרטרו את הצלמים והעיתונאים לאיזו מסיבת עיתונאים מאולתרת, צפופה והזויה, שתי דקות לפני שפרצו לבמה לתת את

רע מוכיח – תופים והפקה מוסיקלית, תם מוכיח – בס, עידו אגמון – גיטרות, אסף רוט – ויברפון, מרימבה אלקטרונית וכלי הקשה.   בחלק של ההדרנים נשאר שלומי שבן ללא ההרכב שאיתו, לבדו על הבמה, והנה התברר ששבן ופסנתר בלבד

הערב התחיל בחימום  מבריק ומפתיע  של UNKLE – הרכב טריפ הופ אלקטרוני סוחף של שמונה איש ובראשם ג'יימס לאבל, המשלב די ג'איים, זמרים, טכניקות חדישות של מולטימדיה, וידאו. מתאבן נהדר – מאוד בקונטקסט של הערב –  שעשה חשק גדול לעוד.

האמת היא שהלכתי לשמוע את סווייד. בשבילי ברט אנדרסון זה סווייד. את אלבום הבכורה שלו פספסתי, הגם שהצלחתי לשמוע ושם כמה שירים. ככה שאמרתי לעצמי: רק שלא יתן פחות מסווייד. שזה יהיה לפחות  הדבר הזה.  בקשותי אם להעביר את הסיכומים

"לחיות בעבר", ככה נקראת אחת היצירות של להקת ג'טרו טאל. כשאיאן אנדרסון ומרטין באר עלו על בימת מתחם הרכבת השינה בירושלים, הייתה תחושה של – רק בעיר הקודש אפשר להעלות מן האוב שתי אגדות כאלו. אחר-כך התברר שהאגדות חיות מאוד.

שאלו אותי בסוף הערב: אז אתה ממליץ?  אמרתי: תלוי. כי במקרה של יוני בלוך אתה צריך להיות ראש איתו. אני למשל, אשמח לדמיין את המעריצים של שלמה ארצי מתניעים מכונית ומתפקקים בואכה קיסריה למען הבלוך. אני הייתי מתפקק בשבילו אם כי לא בטוח – שהייתי

מילכוד? האם אלבום אחד יכול להספיק להריץ ערב חדש, אפילו שמדובר באליל פופ?  את צוותא מילאו בעיקר ילדות שלא הפסיקו להקליק בסלולארים  לכיוון של רן דנקר ולמחוא כפיים בשיאי הרגש, לא תמיד במקומות הנכונים.  דנקר פתח בשיר געגועים רגשני. היכולות

בשיר השלישי שמענו טקסט מוכר: "לא חשבתי שאמות צעיר כול-כך, שאהיה לבד כול-כך, הם הרגו אותך לאט לאט, אולי אני איבדתי כול תחושה, חושב שאני עף, ואני בעצם על הרצפה, שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". פואטיקה

"זאפ מאמא" – פעם שלישית בישראל, והפעם,  יותר מאשר בפעמים הקודמות, התברר שהאטרקציה של ההרכב הייתה ונשארה מרי דולן, החצי זאירית/חצי בלגית, המאמא הגדולה של ההרכב.  איזו גברת דינמית. "זאפ מאמא" שצירפה אליה די-ג'יי ראפר פעיל מאוד (תיקלוט מלא כולל 

 נועם רותם מספר על אנשים קרובים שחלו בסרטן, על חוסר האונים של המבקר בבתי החולים, על סיוטי הלילה והבשורות הרעות. במהלך הערב הזכיר  את שמותיהם של השדרן ואיש הניו-אייג' אורי לוטן ושל אשת יחסי הציבור מירי בן-יוסף שהיו מאוד קרובים

וירטואוז הנשמה שמופיע כבר למעלה מ-35 שנה  הותיר בי זיכרון עמום מהשישים –שבעים, והייתה איזו התרגשות פנימית לשמוע אותו אחרי כל השנים האלו. מחוץ לזאפה  הציבו דוכן עם למעלה משלושים אוספים שלו. המוכר סיפר לי שכבר מזמן לא הייתה הסתערות