עד שהגענו לנווה שלום, יצאה לנו הנשמה. איזה פקקים. בדרך חשבתי: למה? למה אנחנו עדר כזה. למה אנחנו לא אירופה. אני זוכר את הערב הזה בקיץ 1979, כשעמדתי בתור ישר ומסודר של 150 איש בכניסה לאולם ארלס קורט בלונדון לפני
זר (אנכי) לא יבין זאת. חצות בין חמישי לשישי בתמונע. אנשים שנראים למראית עין רציניים מסתובבים בין השולחנות ומחליפים דאחקות עם אחיהם לחבורת הטיש. מי זה לעזאזל, הטיש הזה, תמהתי. לא שמעתי אף שיר שלו. אני לא יודע איך הוא
רגע לפני סוף הערב התפרץ איש המכונות האלקטרוניות פריטש לבמה בתנועות משונות, כאילו בהצתה מאוחרת כדי להלהיב ולהתלהב. חצי שעה לפני שר מרלון, האיש שלידו על החיים בעיר הגדולה. הם אינם קלים, לעיתים הם הופכים למאבק. צריכים לקחת מנוחה, להיזהר
מתיישב על הבמה גדול חלילני המוסיקה ההודית הקלאסית, הריפראסד צ'אורסיה ומנגן בבנסורי את הראגה הקלסית בצליל יפה כמו מגיע מעולם אחר. לפי המיתולוגיה ההודית, חליל הבנסורי שימש את קרישנה ולכן נפוץ יותר ככלי עממי. צ'אורסיה לעומת זאת הצליח למקם את
עולה בג'ינס, רזה, נרגשת מאוד, בלונד, עיניים קטנות של חיוך זהיר, יופייה הלא צעקני. לא קול ענק, לא משהו שמוציא ממך "הו הא", אבל טונים והבעה שנוגעים. מוסיקלית מאוד, ויש לה שירים. לפי דף הליין אפ שחולק, היא לא הייתה
להקת "אסטה" בהופעה. ירונה הראל: מילים ושירה, סגאת, קסטניאטס, שלמה דשת: תופים,שירה, מלודיקה, שופר, כלי הקשה: דרבוקה, ריק, תופי מסגרת, אמיר גבירצמן: חמת חלילים, סקסופונים, זורנה, דודוק, חלילים: אירי, יפני, טורקי, פרואני, סיני, אורי בינשטוק: גיטרות: חשמלית, רבעים, סאז טורקי,
מי שראה אותה בפעמים הקודמות, יודע בדיוק למה הגברת המזמרת מאיי קאפו ורדה מסוגלת. זה הסיפור שלה. לא פחות, לא יותר. כשהיא מתיישבת באמצע המופע להצית סיגריה (לוקחת לעצמה הפסקה) – גם זה חלק מריטואל קבוע. ובדיוק בשביל זה כדאי
אלון אולארצ'יק – גיטרות, קלידים, עם ברק חנוך – גיטרה, אבי יפרח – בס, אשר פדי תופים (הופעה בצווצא, אוקטובר 2004) זהו אולארצ'יק הכי רומנטי ששמעתי עד היום. הבחור נמצא בתקופה של בלדות אהבה נורא אינטימיות. טון מינורי, אוריינטציה ג'אזית
במרכז הבמה התייצבה נגנית כינור בפישוק רגליים, חצאית שחורה הדוקה עם חגורת נחושת מעוטרת, ופרצה בסולו כינור קצבי מסחרר. לפוזה האדירה של סופי סלומון יש הצהרת כוונות כבר מהרגע בו היא מתייצבת לבמה: כאן תהיה חגיגה, שלא שמעתם בשום חתונה
נגנים: רון בונקר – גיטרות, אריאל שרבקובסקי – בס, אביב כהן – תופים, איתי בן-מרגי – קלידים. אורח: חמי רודנר. דקיקת גזרה, מכנסיים שחורים, זמרת השנה של 1997 מחדשת ימיה על הבמה. יש סיבה לקאמבק – "מסתובבים", אלבום חדש. היא
מרגע שג'ורג' מוסטאקי בן ה – 72 עלה לשיר "את חירותי", הרגשת שהאיש עדיין נודד בעולם (לפי מה שקראתי האיש לא נמצא חודש אחד בפריז) כדי ליהנות ולהוציא את הקהל עם חיוך גדול על הפנים. מי שלא היה בצוותא, לא
רפאל, איש צעיר, בעלי פני מלאך מהפנטים וחודרים שר בקול מרוגש כאילו הוא חי את שיריו בווליומים גבוהים. גם מי שלא מבין צרפתית, נשאר סוף הערב בהרגשה של עוד. מזמן לא שמעתי זמר צרפתי שנשמע כול כך צרפתי. הטונים האלה כשהם מגיעים
אפשר להיהפך בקלות לגרופי שלה. אחרי שעה וחצי של הופעה זה בטח קרה למישהו בקהל. אפשר לדבר שעה ארוכה על כמות כישרון שיש ליוצרת-זמרת הזו. לפי ערב הבכורה המתוקשר, כולם כבר לצידה, ולא להאמין, אין לה עדיין אלבום בכורה. (הבקורת
גידי גוב מתייצב לבמה עם שני מתופפים (אלון הילל, רוני עברי) ועם גיטריסט לכול סגנון כאלכס פולק, מתגבר עצמו במפתיע בזמרת-יוצרת רונה קינן שנמצאת לצידו חמושה בגיטרות כול הערב. יותר מאשר לשאול מה הוא מצא בה, שאלתי מה עושה קינן
מה השתנה הפוליקר הזה מהפוליקר של לפני שלוש או ארבע שנים? אפשר להירגע: פוליקר לא השתנה. זה אותו הפוליקר, ואולי קצת יותר. איש גבוה ומזוקן, עם כמות אדירה של נשמה היוצאת מצניעות, מאינטגריטי, ועם הרבה מאוד שירים מצוינים בעיקר שירים
רמי פורטיס – שירה וגיטרה, ברי סחרוף – שירה וגיטרה, גיל סמטנה – בס, יובל שפריר – כלי הקשה, תמיר ברזילאי – תופים, אורן לוטנברג – גיטרה אני מוכן להתערב, שמעריץ אחד מהערב החדש של אביב גפן לא הגיע לפורטיסחרוף, 11
אני לא זוכר שאסתר עופרים הנצחית הסכימה אי-פעם לחלוק במה עם זמרת אחרת בדואט. וזה קרה הפעם, בפסטיבל ימי זמר בחולון. האורחת שלה – מירי מסיקה. הן שרו ביחד "תן לי יד". על הבמה ליוו אותן יוני רכטר ותזמורת שכללה
שלמה בר – שירה, כלי הקשה, אילן בן-עמי – גיטרות, מנשה ששון – סנטור, ניר סרוסי – כינור, הדר מעוז – גיטרה באס, יעל אופנבאך – כלי הקשה. האיש במרכז הבמה עדיין חם, חם מאוד. זועק את שיריו, מגלגל עיניים,
נתחיל מהסוף: אביב גפן שר לקראת סיום: "עם הזמן הכול חולף, גם יופייה, כמו ריח בושם זול מתנדף. זיכרונות מתקלפים כמו מעץ" תרגום שלו מצרפתית. שיר כאב פאטאלי. להגיד שהכול חולף בחיים – זה נדוש. אבל איך שליאו פרה הצרפתי שר
יהודה פוליקר פוליקר חוזר לבמה במופע אנפלאגד על שלל גווניו ומקצביו – יוונים, בלקנים, לטיניים וים תיכוניים. ברשימת השירים – מבחר מלהיטיו המקוריים, גם כאלה שכתב לאחרים בביצועים חדשים, קלאסיקות של המוסיקה היוונית לדורותיה, ביניהם שירים שכתב המשורר היווני מנוליס
בחלל המועדון נשמעה צעקה "טרדישן", ובמרכז הבמה התייצבה נגנית כינור בפישוק רגליים, מכנסיים הדוקים, גופיה לבנה, רצועת בטן חשופה, ופתחה בסולו כינור וירטואוזי. לפוזה האדירה של סופי סלומון יתברר יש הצהרת כוונות להמשך הערב. כאן תהיה חגיגה, שלא שמעתם בשום
בשלב מסוים של הערב מנסה ברוזה להיטמע בין אנשי הקצב, מתיישב איתם על הרצפה כדי לתופף בהנאה גלויה. זה רגע סוחף של אינטרקציה בין הזמר למיומנה. אבל זה כמעט רגע בודד. בכול שאר חלקי הערב, מחפשים ברוזה ומיומנה סיבות, תירוצים
אז למה בדיוק ציפינו מהבאנימן? שישחזרו את ימי תור הזהב של הגל החדש הליברפולי מסוף השבעים, תחילת השמונים? להקה גריאטרית שעסוקה בלהתרפק? שיעשו קאמבאק בגדול? שיגלו את עצמם מחדש? לא זה ולא זה ולא זה. קיבלנו בדיוק את הלהקה הזו
דיוויד ברוזה וה"ברוזה פייב": Jay Beckenstein, מיסד להקת Spyro Gyra האגדית לפני למעלה מ- 25 שנה ומי שנודע כאתלט המדלג בין סגנונות מוזיקליים. Julio Fernandez, יליד קובה, שהיה אף הוא חבר בלהקת Spyro Gyra, ובלהקה ההיסטרית Buena Vista Social Club –
ג’ון קייל – ויולה, גיטרות, קלידים, דסטין בוייר – גיטרות, ג’וזף קארנס – בס, מייקל מור – תופים. קייל בא לעבודה. זה אומר: לעשות את הג’וב הכי טוב והכי רציני. שום "הלו תל אביב איך אתם מרגישים הלילה". פעם שנייה
